top of page

גירושין חד צדדיים, כשהאחד כבר ארז את נפשו, והשני עדיין גר בתוך החלום

  • לפני יומיים (2)
  • זמן קריאה 5 דקות
יש גירושין שמתחילים בצעקה. יש גירושין שמתחילים בבגידה. יש גירושין שמתחילים במכתב מעורך דין. אבל יש גירושין שמתחילים הרבה קודם, בשקט כמעט בלתי נראה. אחד מבני הזוג כבר לא מתווכח באמת, כבר לא מצפה באמת, כבר לא מאמין באמת שמשהו עמוק ישתנה. הוא עדיין גר בבית, עדיין אוכל באותו מטבח, ישן באותה מיטה זוגית, מקיים יחסי אישות כרגיל, עדיין מתנהלת השגרה המשפחתית, אבל מבחינה נפשית הוא כבר נמצא במקום אחר. בליבו ונפשו מתגברת החלטה שרקמת באופן איטי.
ואז, ביום אחד, הוא אומר: אני רוצה להתגרש.
עבור הצד ששומע את המשפט הזה, זה יכול להרגיש כמו רעידת אדמה. לא כמו המשך של תהליך, אלא כמו נפילה פתאומית לתוך בור. מבחינתו, אולי היו קשיים, אולי היו ריבים, יש התרחקות, אולי טיפולים ושיחות שנכשלו, אבל לא בהכרח הייתה ידיעה שהקשר כבר הוכרע. הוא שואל: איך הגעת לזה? למה לא אמרת קודם? למה לא נתת לי הזדמנות? איך אפשר למחוק חיים שלמים במשפט אחד?
כאן בדיוק נמצא אחד המצבים הכואבים ביותר בגירושין, גירושין שאינם הדדיים. לא מפני שרק צד אחד סובל, אלא מפני ששני הצדדים נמצאים בשלבים נפשיים שונים לחלוטין.

האחד כבר עבר את תהליך האבל בתוך הקשר. השני מתחיל אותו רק עכשיו.

מי שרוצה להתגרש נראה לפעמים קר, אכזרי, מנותק או חסר לב. אבל לעיתים קרובות הוא אינו חסר לב. הוא פשוט הגיע לנקודת הסיום אחרי דרך פנימית ארוכה מאוד. ייתכן שהוא ניסה במשך שנים לדבר, לבקש, להסביר, להתייאש, לקוות שוב, להיפגע שוב, להתרחק מעט, לחזור לתפקד, ואז להתרחק עוד קצת. וכל פעם עוד קצת אבדה התקווה לשינוי חיובי. לפעמים הוא/היא כבר לא כועסים, לא כי לא אכפת לו/ה, אלא כי הכעס כבר התעייף. לרוב הטון שקט, מפני שבתוכו/ה ההחלטה כבר הושלמה.

מהצד השני, מי שלא רצה להתגרש מרגיש נטוש, מושפל, מוחלף, חסר ערך. הוא מרגיש שנלקחה ממנו הזכות להשתתף בהחלטה על חייו. ברגע אחד מתנפץ הבית, העתיד, הזהות הזוגית, התמונה המשפחתית, ולעיתים גם תחושת הכבוד העצמי. גם אם היו בעיות, גם אם הקשר לא היה טוב, עצם העובדה שהשני כבר החליט לפניו יוצרת חוויה קשה של פער, של בגידה רגשית, של בדידות בתוך המציאות החדשה.
בשלב הזה מתחילות לא פעם תגובות קשות. הצד הנעזב רוצה הסברים, עוד שיחה, עוד ניסיון, עוד טיפול, עוד זמן. הוא מבקש להבין איך זה קרה, מתי זה התחיל, האם יש מישהו אחר, האם הכול היה שקר, האם אפשר לתקן.

הצד היוזם, לעומת זאת, מרגיש לעיתים מותש מהשיחות. מבחינתו הוא כבר הסביר פעמים רבות, גם אם לא תמיד באופן ברור. הוא רוצה להתקדם, לסיים, להסדיר, לברוח מהכאב ומהאשמה. ככל שהאחד רודף אחרי שיחה, השני נסוג. ככל שהשני נסוג, הראשון נבהל יותר. זהו מעגל מסוכן מאוד.
כאן חשוב לומר דבר עדין אבל משמעותי. הצד שרוצה להתגרש אינו בהכרח רע. הצד שלא רוצה להתגרש אינו בהכרח חלש. היוזם אינו תמיד הבוגד, הנוטש או המפרק. והצד שנשאר אינו תמיד תלותי, ילדותי או מסרב לראות מציאות. לעיתים מדובר פשוט בשני בני אדם שנמצאים בשני מקומות נפשיים שונים. האחד כבר חי חודשים או שנים עם תחושת תשישות וסוף. השני עדיין חי בתוך תקווה, הרגל, הכחשה חלקית או אמונה שאפשר היה להציל.



ובדיוק משום כך, הדרך שבה מודיעים על גירושין חשובה כל כך.
שיחה לא נכונה על גירושין יכולה להפוך כאב גדול לטראומה. כאשר ההודעה ניתנת בפתאומיות, בקור, בזלזול, בהודעת וואטסאפ, ליד הילדים, באמצע מריבה, או אחרי שכבר נעשו צעדים מעשיים מאחורי הגב, הפגיעה עמוקה בהרבה. האדם שנעזב אינו מתמודד רק עם הפרידה, אלא גם עם אופן ההשלכה שלו החוצה מן הקשר. הוא לא רק מאבד זוגיות. הוא מאבד גם תחושה בסיסית של כבוד, שותפות והוגנות.

"שאלתי את בעלי מה יש לו בזמן האחרון, למה הוא מרוחק כל-כך? בחצי צחוק אמרתי משהו שאולי ידעתי עמוק בלבי: "יש לך מישהי? שאני אפחד? והוא ענה: כן. ואני עוזב. " השיחה הזו רצה לי בראש כבר חודשיים. לא מסוגלת להפסיק.


לכן, לפני הודעה חד צדדית על פרידה, צריך לעצור. לא כדי לוותר בהכרח על ההחלטה, אלא כדי לקחת אחריות על הדרך. האם השיחה תתקיים במקום שקט? האם יש זמן אמיתי לדבר? האם הילדים לא נמצאים בבית או אינם חשופים? האם המסר ברור אך לא משפיל? האם יש הבחנה בין החלטה לבין התקפה? האם נאמרים דברים שאפשר יהיה לחיות איתם גם בעוד שנה? האם הצד השני מקבל לפחות מינימום של מרחב רגשי לשאול, להתפרק, להבין?
יש הבדל עצום בין לומר: “אני כבר לא מסוגל להמשיך, עברתי תהליך ארוך ואני מבין שאני רוצה להיפרד”, לבין לומר: “את הרסת לי את החיים”, “אני לא אוהב אותך כבר שנים”, “בזבזתי עליך את החיים”, או “אין על מה לדבר”. המשפטים האחרונים אולי נאמרים מתוך מצוקה, אבל הם נחרתים. הם הופכים את הפרידה מפצע לחבלה.

ומה לגבי טיפול לפני פרידה?
לעיתים יש מקום אמיתי לניסיון טיפולי. במיוחד כאשר עדיין יש מידה של רצון להבין, לבדוק, לתקן או לפחות להיפרד באופן מסודר. טיפול זוגי בשלב כזה אינו חייב להיות “מבצע הצלה לנישואין”. לפעמים הוא מרחב לבירור כן. האם יש עדיין קשר חי? האם מדובר במשבר זמני או בסיום עמוק? האם יש פגיעה שניתן לעבד? האם שני הצדדים מוכנים לשנות התנהגויות ולא רק להאשים? האם יש ילדים שזקוקים להורים פחות סוערים ויותר אחראיים?

אבל חשוב לא פחות לומר מתי טיפול הופך למראית עין. אם צד אחד כבר החליט באופן סופי ואין בו שום נכונות לבדוק באמת את הקשר, טיפול שנכפה עליו עלול להפוך לעוד זירה של השפלה עבור הצד השני. מצד שני, אם הצד שמבקש טיפול משתמש בו רק כדי למשוך זמן, לעכב את ההסכמות, לעורר אשמה או להחזיק בכוח את מי שכבר איננו שם, גם זה אינו טיפול אמיתי. טיפול טוב בשלב כזה חייב להיות כן. או שבודקים אפשרות לתיקון, או שבונים פרידה אחראית. לא משחקים ב”כאילו”.

הטעות הגדולה בגירושין חד צדדיים היא לחשוב שאם אין הסכמה על עצם הפרידה, אין אפשרות להסכים על שום דבר. זה לא נכון. אפשר לא להסכים על סיום הקשר, ועדיין להסכים שלא להרוס זה את זה. אפשר שאחד ירצה להתגרש והשני יתאבל, ועדיין שניהם יבינו שיש ילדים, משפחה, כבוד, כסף, בית, זיכרונות ושנים שלא צריך להשליך לאש. אפשר לומר: אני לא בחרתי בזה, אני כואב, אני כועסת, אני לא מסכימה, אבל אני לא רוצה להפוך את הפרידה הזאת למלחמה שתאכל את כולנו.

גם הצד היוזם צריך לזכור משהו חשוב. העובדה שאת/ה מוכן לפרידה אינה אומרת שהצד השני מוכן אליה. לא כדאי לדרוש ממנו “להתקדם” בקצב שלך. ייתכן שאתה כבר אחרי חודשים של עיבוד, והוא רק עכשיו שמע את המשפט הראשון. תני לו זמן להבין, לא כדי לוותר על עצמך, אלא כדי לא לדרוס אותו/ה.
וגם הצד שנעזב צריך לזכור דבר קשה מאוד. כאבך אמיתי, אבל הוא אינו נותן לך רישיון להרוס. מותר לבכות, לכעוס, לבקש הסברים, לפנות לעזרה, להתאבל. אבל נקמה, איומים, שימוש בילדים, מרדפים, השפלות פומביות או ניסיונות לכפות אהבה, לא יחזירו את הקשר. הם רק יעמיקו את הפצע ויקשו עליך להשתקם.
גירושין שרק צד אחד רוצה בהם הם כמעט תמיד תהליך לא סימטרי. צד אחד יוצא מהקשר עם אשמה ולעיתים גם הקלה. הצד השני נשאר עם הלם, כאב ולעיתים תחושת ריסוק. אבל דווקא בגלל הפער הזה, נדרשת בגרות רבה יותר. לא בגרות רגשית מושלמת, כי אין דבר כזה בזמן פרידה. אלא בגרות מינימלית שאומרת: גם כאשר אני פגוע, גם כאשר אני עוזב, גם כאשר אני לא מסכים, גם כאשר אני כועס, אני לא חייב להפוך את סיום הקשר לזירת הרס.



בסופו של דבר, גם כאשר רק צד אחד רוצה להתגרש, הפרידה עדיין שייכת לשניהם. לא במובן של הסכמה מלאה. לא במובן של אשמה שווה. אלא במובן של אחריות לתהליך. האחריות להיפרד באופן שלא מוחק את השנים שהיו. שלא מרסק את הילדים. שלא הופך את הכאב לנקמה. שלא משאיר את שני בני הזוג לכודים זה בזה עוד שנים דרך עורכי דין, שנאה והתחשבנות.

אין דרך להפוך גירושין חד צדדיים לדבר נעים. יש בהם כאב אמיתי. יש בהם אובדן. יש בהם ניפוץ של חלום, גם עבור מי שרוצה ללכת וגם עבור מי שרוצה להישאר. אבל יש דרך להפוך אותם לפחות אכזריים. פחות משפילים. פחות כאוטיים. פחות טראומטיים.
לפעמים זו כבר אינה השאלה האם אפשר להציל את הנישואין. לפעמים השאלה היא האם אפשר להציל את בני האדם שבתוכם.

אם אתם נמצאים במקום הזה, אל תישארו לבד בתוך הסערה. זה בדיוק הזמן לייעוץ מקצועי, ברור ומחזיק. ייעוץ שיודע לשים גבולות בלי למחוק את הכאב, להחזיק את הפערים בלי להיבהל מהם, ולעזור לכם לעבור את השלב הזה באופן פחות הרסני, יותר אחראי, ועם כמה שיותר שמירה על עצמכם ועל מי שחשוב לכם.


 

תגובות


פוסטים מומלצים
חדש בבלוג
תגיות
ארכיון
עקבו אחרי הבלוג
  • Facebook Basic Square
RSS Feed

אביבה פרידמן

Coaching Psychology

אורי ניסן 3, רמת גן

aviva.friedman@gmail.com

 

תודה על ההודעה, אשוב אליך בקרוב

התקשר/י או השאיר/י פרטים ונבדוק תוך דקות האם הטיפול יסיים את המשבר והקושי:  
052-6336662
  • Wix Facebook page

Coaching Psychology

בפייסבוק

@2014 אביבה פרידמן | Coaching Psychology

bottom of page