אביבה , חייבת לכתוב לך, יצאתי מהפגישה מאוד טעונה.. ישבתי במכונית ובכיתי. הרגשתי ריקנות ובדידות קשה. בכיתי מהמחשבה על כל מה שאני וויתרתי ועד צריכה לוותר. אבל ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שאני לבד במערכה לא רענן אשם, הוא פשוט הוא. אני פשוט לבד. אנחנו מנותקים רגשית וזה לא שאני עושה את זה בהליכה, הלידות שלי לא פשוטות והחרדות של אחרי כשהם כ"כ קטנטנים משביתות אותי. כשמישהו מהילדים חולה אני בחרדת מוות, לא סיפרתי לך עוד. כשהם בגילאים האלו 4 ו כמעט 6 או כשהם קטנים בכלל. לכן חושבת על מ