כשהנפש זקוקה לחילוץ: למה כדאי לפנות בעת הצורך לתרופות פסיכיאטריות?
- Aviva Friedman
- 12 ביולי
- זמן קריאה 8 דקות
בעקבות המלחמה, האובדן, חוסר הוודאות, ושגרת חיים שנשברה – רבים מוצאים את עצמם במצוקה נפשית עמוקה. הלחצים מגיעים מכל כיוון: זוגיות שנשחקת, ילדים בסיכון, פרנסה מעורערת, בדידות, חרדה, טראומה.
במצב כזה קשה ליהנות מאיכות של טיפול פסיכולוגי או רגשי – כשהראש רותח, הגוף דרוך, הלב סוער.
בנקודה הזו, עבור רבים, תרופות פסיכיאטריות אינן פתרון של "כישלון" – אלא קרש הצלה. לא כדי לטשטש את הכאב, אלא כדי לאפשר התחלה של ריפוי.
הגיע הזמן לדבר על זה בגלוי, בלי בושה – להבין מה קורה לנו, ואיך אפשר גם לצאת מזה.
האם הטיפול התרופתי משנה את האישיות?
שאלה נפוצה שאני נפגשת איתה, בקרב מטופלים היא האם תרופות פסיכיאטריות ארוכות טווח “משנות את האישיות” של האדם? אצל רבים, הזקוקים לטיפול תרופתי, ישנם חששות מפני “טשטוש רגשות” או הפיכה ל”זומבי” תחת תרופות מסוימות, בעיקר נגד פסיכוזה או נוגדי דיכאון.
מה אומר המחקר בנושא?
ראשית, חשוב להבין שתרופות פסיכיאטריות מיועדות לטפל בתסמינים של מחלה נפשית, לדוגמה, אנטי-פסיכוטיות מפחיתות מחשבות שווא והזיות, ונוגדי דיכאון מעלים את מצב הרוח ומצמצמים חרדה. כשתרופה מצליחה במשימתה, האדם למעשה חוזר יותר ויותר לעצמו האותנטי. מטופלים רבים מספרים שכאשר הדיכאון למשל מתפוגג, הם “מרגישים שוב כמו מי שהיו פעם”. במובן זה, הטיפול מחזיר את האישיות האמיתית שלא יכלה לבוא לידי ביטוי בגלל המחלה. יש אף מומחים שטוענים כי יש לראות בנוגדי דיכאון “מתקני אישיות” במובן חיובי – הם מטפלים במרכיבי אישיות בעייתיים (כמו נטייה לחרדות ולראיית שחורות) שהיוו גורם סיכון לדיכאון.
תרופות פסיכאטריות, לא רק משפרות את מצב הרוח אלא יכולות לגרום לשינויים מסוימים במדדי אישיות. למשל, במחקר המצוין כאן https://penntoday.upenn.edu/news/antidepressants-may-change-personality-leading-reduced-depression-says-penn-collaboration
מטופלים שקיבלו את התרופה פרוקסטין במשך מספר שבועות הראו ירידה משמעותית ברמת הנוירוטיות שלהם (מדד לנטייה לרגשות שליליים) ועלייה ברמת המוחצנות (נטייה לחיוביות ולחברותיות) – הרבה מעבר לשינויים שנצפו אצל מטופלים שקיבלו פלצבו. השינוי במדדי האישיות היה גדול אף יותר מהשיפור בתסמיני הדיכאון עצמם, מה שמרמז שהתרופה השפיעה ישירות על תכונות האישיות (ולא רק עקב שיפור במצב הרוח) מסקנת החוקרים הייתה שייתכן ש-SSRIs “מנרמלים” היבטי אישיות שקשורים לדיכאון – מפחיתים נטייה לדאגנות יתר ומגבירים אנרגיה וחיוניות, וכך גם מצמצמים את סיכון ההישנות של הדיכאון.
מאידך, ישנן גם תופעות לוואי רגשיות שבגינן מטופלים מרגישים שינוי לא רצוי. תופעה ידועה היא “קהות רגשית” (Emotional Blunting) בהשפעת נוגדי דיכאון מסוימים. בערך 40%–60% מהאנשים הנוטלים SSRI מדווחים שהם חשים ירידה בעוצמת הרגשות – פחות התרגשות או הנאה מפעילויות, וקושי לבכות או להתרגש כפי שהיו רגילים. מחקר מאוניברסיטת קיימברידג’ מצא שה-SSRI עלול להפחית את הרגישות לחיזוקים חיוביים ושליליים במוח, מה שמסביר את אותה "השטחה" רגשית. במילים אחרות, התרופה “מעגלת קצוות” של הרגש – מצד אחד זה עוזר נגד כאב רגשי ודיכאון, אך מצד שני עלול לגבות מחיר באובדן חלק מההנאה. פסיכיאטרים מציינים שזו כנראה דרך הפעולה הרצויה של התרופה – לצמצם את עוצמת התנודות הרגשיות – אך במקרים שזה מפריע, אפשר לשקול שינוי מינון או תרופה.
במקרה של תרופות אנטי-פסיכוטיות (לסכיזופרניה וכד’), מטופלים לעיתים מדווחים על תחושת ריחוק, עייפות, פגיעה ביצירתיות או “טשטוש” כללי. רבות מהתרופות האנטי-פסיכוטיות הישנות אכן גרמו לתופעות כאלו. התרופות החדשות יותר מפחיתות תסמינים פסיכוטיים לרוב עם פחות השפעה מטשטשת, אם כי עדיין קיימים דיווחים על ירידה בהבעה רגשית תחת תרופות. חשוב להבין שקשה לעיתים להבדיל בין השפעת התרופה להשפעת המחלה עצמה: חרדות , דיכאון, סכיזופרניה, עשויים לגרום בפני עצמה ל”השטחה רגשית” ולירידה במוטיבציה (תסמינים שליליים של המחלה).כך שגם מטופל שלא לוקח תרופות יכול להרגיש “קהה” רגשית בגלל המחלה.
אז האם האישיות משתנה?
העדויות המחקריות מורכבות: מצד אחד, תרופות כמו נוגדי-דיכאון עשויות לשנות רכיבי אישיות מסוימים לטובה (פחות חרדתיות למשל). מצד שני, תופעות לוואי מסוימות עשויות לגרום לאדם להרגיש שונה (פחות יצירתי, פחות חד וכו’). יחד עם זאת, אין עדות שתרופות פסיכיאטריות משנות באופן עמוק ובלתי הפיך את מבנה האישיות הבסיסי של האדם. למשל, אדם שהוא מוחצן ויצירתי מטבעו יישאר כזה, גם אם בזמן הטיפול הוא מרגיש “מעונן” מעט. ברגע שיורדים מהתרופה (תחת הנחיית רופא), תופעות הלוואי בדרך כלל נעלמות. המחקר בנושא זה עוד מתפתח – קשה לבודד מה התרופה משנה ביחס למה שהמחלה הייתה משנה – ויש צורך בעוד מחקרים ארוכי-טווח טובים שיבחנו אישיות לפני, במהלך ואחרי שנים של טיפול תרופתי.
לבסוף, נקודה חשובה שעולה מעדויות קליניות: רבים מהמטופלים שחששו "שהתרופה תשנה אותי” גילו דווקא שהמחלה היא זו ששינתה אותם, וכשהתרופה החזירה להם איזון, הם שוב הרגישו עצמם. המחלה הנפשית ללא טיפול עלולה להרוס את האישיות, ואילו התרופה הנכונה מאפשרת לאישיות האמיתית לצאת מחדש. ולתפקד. ראו את העדות הידועה של גו'ן נאש.
כיצד הטיפול התרופתי תורם להחלמה?
דיברנו על החלמה ועל תרופות, אבל איך שני הדברים משתלבים? אין ספק שבשלושת העשורים האחרונים, הטיפול הפסיכופרמקולוגי חולל מהפכה בסיכויי ההחלמה של מחלות נפש. לפני עידן התרופות, חלק קטן בלבד מהחולים הגיע לשיפור משמעותי. כיום, בזכות התרופות, אחוזי השיפור והרמיסיה עלו מאוד, כפי שראינו.
מדוע התרופות תורמות כל-כך?
התרופות הפסיכיאטריות מטפלות בחוסר איזון ביוכימי במוח. בסכיזופרניה, למשל, תרופות אנטי-פסיכוטיות חוסמות קולטני דופמין עודפים ובכך עוצרות את שטף הגירויים הגורם להזיות; במאניה-דפרסיה, מייצבי מצב רוח כמו ליתיום מאזנים את התנודתיות החשמלית בתאי העצב ומונעים “הצפה” של מצב רוח קיצוני; בדיכאון, SSRIs מעלים את רמת הסרוטונין הזמין במוח ובכך משפרים את היכולת של התאים לתקשר בצורה שמייצבת את מצב הרוח. כל השינויים הנוירוכימיים הללו מתבטאים בהקלה על התסמינים שמנעו מהאדם לתפקד. אדם שהיה שקוע בפסיכוזה או בדיכאון עמוק מתקשה מאוד להשתתף בטיפול נפשי, לשקם כישורי חיים או אפילו לקום מהמיטה – התרופות “מנקות את הרעש” ומשיבות את היציבות הבסיסית, וכך פותחות פתח לתהליכי שיקום נוספים.
במילים אחרות, טיפול תרופתי ופסיכותרפיה משלימים זה את זה. התרופה מעניקה לאדם את היכולת להרגיש טוב מספיק כדי לעבוד על עצמו, והטיפול הנפשי מקנה כישורים ותובנות להתמודד ולהתקדם בחיים. מחקרים הראו שהגישה המשלבת – תרופות + טיפול פסיכולוגי – נותנת את התוצאות הטובות ביותר ברוב ההפרעות הנפשיות. למעשה, מחקרים מבוקרים מדגימים שבדיכאון, אנשים שנוטלים תרופות ונכנסים במקביל לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, למשל, משיגים שיעורי החלמה גבוהים יותר ועמידים יותר לאורך זמן בהשוואה למי שקיבל רק אחד משני הטיפולים.
התרופות גם מפחיתות סיכון לנזק ארוך טווח: למשל, טיפול מניעתי בליתיום אצל אדם עם הפרעה דו-קוטבית המונע אפיזודות מאניות קשות שעלולות לגרום להחלטות הרסניות (כגון בזבוז כספים, מעשים מסוכנים) עם תוצאות שמשפיעות לשנים. או אנשים שחווים דיכאון עקב שינויים שחלים אצלם, פחד, חרדה ממה שיש לי... ההולכים ומתעצמים עם הפרעות חשיבה, והתנהגות. כלומר, התרופה לא רק מטפלת בסימפטום הנוכחי, אלא מגינה על עתידו של המטופל בכך שמונעת אירועים קשים.
עם זאת, חשוב לומר: לא לכל אחד מתאימה כל תרופה, ולעיתים תהליך מציאת הטיפול התרופתי הנכון הוא ארוך ולא פשוט. תופעות לוואי הן אתגר מרכזי – יש מי שצריך להחליף כמה תרופות עד שמוצא את האחת שעוזרת עם מינימום תופעות לא רצויות. אך בשורה התחתונה, עבור הרוב המוחלט של האנשים עם אתגרי נפש בינוניות-חמורות, הטיפול התרופתי הוא כלי חיוני שמאפשר להם להגיע להחלמה או לפחות לשיפור אדיר באיכות החיים.
מדוע יש התנגדות לנטילת תרופות פסיכיאטריות?
למרות התועלת המוכחת של תרופות פסיכיאטריות, רבים מהמטופלים (ואפילו בני משפחותיהם) חשים רתיעה או התנגדות לרעיון של טיפול תרופתי נפשי. זו תופעה נפוצה: מחקרים מעריכים ששיעור חוסר ההיענות (אי-התמדה או סירוב לקחת תרופות כמרשם) בקרב מתמודדים עם מחלות נפש חמורות נע סביב 40% ואף יותר.
מה גורם לאנשים הזקוקים לתרופה לסרב לה?
חוקרים זיהו מספר גורמים עיקריים:
תובנות ירודות לגבי המצב הנפשי (Poor Insight): חלק מהמטופלים אינם מאמינים שהם חולים בכלל. זוהי תופעה מוכרת במיוחד בסכיזופרניה ובמצבים פסיכוטיים – ההכחשה או חוסר המודעות למחלה (אנוזוגנוזיה). אם אדם משוכנע שהבעיה אינה אצלו אלא באחרים, טבעי שלא יבין מדוע עליו לקחת תרופה. חוסר תובנה הוא אחד הגורמים החזקים ביותר לחוסר היענות לטיפול.
גישה שלילית כלפי תרופות: עוד לפני שחוו תופעות לוואי כלשהן, יש אנשים עם עמדות שליליות או פחד עקרוני מתרופות פסיכיאטריות. לעיתים זה נובע מסטיגמה (“רק משוגעים לוקחים כדורים כאלה, ואני לא משוגע”), לעיתים מתיאוריות קונספירציה או חוסר אמון בפסיכיאטריה. יש מטופלים המאמינים שתרופות “מרעילות את המוח” או יהפכו אותם למישהו אחר. עמדות כאלה גורמות להם לסרב להתחיל טיפול מלכתחילה.
תופעות לוואי: חלק גדול מהמטופלים שהחלו תרופות מפסיקים בגלל תופעות לוואי בלתי נסבלות – עלייה חדה במשקל, ישנוניות קיצונית, ירידה בחשק המיני, רעד בידיים, בחילות, וכדומה. לעיתים, גם תופעות חולפות יחסית בתחילת טיפול (כמו בחילות עם נוגדי דיכאון בשבועות הראשונים) עלולות להרתיע את האדם והוא מחליט לוותר על התרופה מייד. תופעות לוואי הן סיבת הפסקת טיפול מובילה בסקרים רבים. כאן האתגר הוא להדגיש למטופל שלרוב יש אלטרנטיבות – מינון אחר, תרופה אחרת – ולא לוותר לגמרי על טיפול בגלל תופעת לוואי, אך בפועל מטופלים רבים פשוט נוטשים.
היעדר תמיכה או בריאות נפשית לקויה במערכת סביב המטופל: מחקרים מצביעים שגם רמת הקשר והאמון עם המטפל משפיעה. מטופל שאינו מסתדר עם הפסיכיאטר או מרגיש שלא מקשיבים לחששותיו ייטה “למרוד” ולא לקחת את התרופות. גם חוסר תמיכה מהמשפחה – או להפך, לחץ משפחתי חזק נגד תרופות (למשל הורים שאומרים לבנם “אל תהיה חלש, אל תיקח כדורים”) – מביא להפסקת טיפול. תמיכת המשפחה ושותפות בהחלטה הטיפולית ידועות כמגבירות היענות.
סטיגמה ובושה: למרות שיפור מסוים בעשור האחרון, עדיין רבים חוששים מהתווית של “מטופל פסיכיאטרי” שלוקח תרופות. יש פחד ש"אם מישהו יגלה שאני על כדורים, יתייחסו אליי אחרת". לעיתים המטופל עצמו מרגיש כישלון או חולשה אישית בזה שהוא זקוק לתרופה כדי לתפקד. במיוחד אצל אנשים צעירים, הרצון להיתפס כ”נורמליים” ולמנוע מהסביבה לדעת על בעיותיהם, גורם להם לוותר על טיפול תרופתי שיכול היה לעזור. הסטיגמה הזו כפולה אצל מי שגם סובל מהתמכרות או רקע של שימוש בסמים – שם קיימת לעיתים סטיגמה גם עצמית: “יצאתי נקי מסמים, לא אכניס עכשיו ‘סמים של פסיכיאטרים’ לגוף שלי”.
חשש מהתמכרות ותלות: רבים מבלבלים תרופות פסיכיאטריות עם סמים ממכרים. יש תרופות פסיכיאטריות שבאמת גורמות לתלות (למשל בנזודיאזפינים נגד חרדה), אך רוב התרופות לנפש אינן ממכרות בפן הפיזיולוגי. ובכל זאת, הפחד “מה יהיה, אהיה מכור לכדור כל החיים” מרתיע. אצל אנשים שהיו מכורים לסמים או אלכוהול בעבר, החשש הזה מועצם – הם גאים בגמילתם ולא רוצים להרגיש שוב תלויים בחומר חיצוני. כך קורה פרדוקס: אדם שצרך סמים קשים שנים עשוי לסרב לקחת פרוזק, ציפרלקס או ליתיום כי הוא רואה בכך “תלות בסם” או חילול עקרון הניקיון. במקרים מסוימים, גם תרבות קבוצתית תומכת-התמכרות (כמו קבוצות 12 הצעדים) עלולה, במודע או שלא, לעודד התרחקות מתרופות. למשל, ידוע שחלק מחברי קבוצות אלכוהוליסטים אנונימיים ו-נרקומנים אנונימיים נוטים לומר לחברים חדשים ש*“אתה לא באמת פיכח אם אתה על תרופות”, ואף יעצו לאנשים לזרוק את התרופות הפסיכיאטריות. אמירות כאלה, גם אם אינן מייצגות את העמדה הרשמית של אותן תכניות, מחלחלות וגורמות לאנשים בתחילת החלמה מהתמכרות להירתע מטיפול פסיכיאטרי נחוץ.
גורמים פרקטיים: לפעמים הסיבה כלכלית – עלות כספית של התרופות, או קושי טכני להתמיד (למשל חסרי בית עם סכיזופרניה שלא מצליחים לעקוב אחר נטילת הכדורים בקביעות). אצל צעירים, שגרה לא מסודרת עלולה לגרום לשכחה או הזנחה של הטיפול.
חשוב להדגיש שכל אותם גורמים מובנים וידועים למטפלים, ויש דרכים להתמודד איתם. חינוך פסיכו-חברתי יכול לעזור – להסביר למטופל ולמשפחתו על חשיבות הטיפול, על כך שתרופות אינן עונש או “קסם משתלט” אלא כלי עזר רפואי. גישה של שיתוף פעולה וכבוד מצד הפסיכיאטר מעלה את סיכויי ההיענות (לעומת גישה פטרונית של “קח את הכדורים ותשתוק”). כיום גם מנסים להתאים את הטיפול לחיי המטופל – למשל תרופות ארוכות טווח (זריקה פעם בחודש במקום כדור יומי) עבור מי ששוכח, או טיפול משולב פסיכו-סוציאלי למכורים כדי לשבור את הסטיגמה הפנימית שיש להם כלפי תרופות.
לסיכום: החלמה היא אפשרית – עם טיפול, תמיכה וסבלנות
אתגרי נפש קשים ומורכבים, אינם חייבות להיות גזרת גורל לכל החיים. עדויות קליניות ומחקרים ארוכי-טווח מלמדים אותנו שחלק לא מבוטל מהאנשים משיגים שיפור ניכר ואף החלמה מלאה או כמעט מלאה ככל שהשנים עוברות. סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון ובהפרעות נוספות – מקרים שבהם אנשים בשנות ה-20 לחייהם חוו משברים קשים, אך סביב גיל 40 מצאו עצמם יציבים, מתפקדים ואופטימיים. ההחלמה הזו לא מתרחשת מעצמה בדרך כלל: היא תוצר של טיפול מתמשך – בעיקר תרופתי ופסיכותרפי – ושל מערך תמיכה ועבודה אקטיבית של המטופל. התרופות הפסיכיאטריות, על אף החששות סביבן, מתגלות ככלי רב-עוצמה שמאפשר למוח ולנפש לרפא את עצמם.
לבסוף, חשוב לומר בכנות: ישנם תחומים שבהם עדיין חסר ידע מחקרי. למשל, אין עדיין תשובה מלאה לשאלה מדוע מוח אחד מחלים ושני לא – הגנטיקה, הסביבה והטיפול משולבים במארג מורכב שרק מתחיל להיות מובן. גם השפעות ארוכות טווח של טיפול תרופתי – מעבר ל-20-30 שנה – דורשות מעקב מחקרי נוסף, שכן הדור הראשון של מטופלים מהעידן המודרני רק כעת מגיע לגיל המבוגר. אבל המדע מתקדם, והגישה להחלמה התפתחה: מפסימיות לזהירות אופטימית.
חשוב לציין גם כי המחקר הפרמקולוגי מתקדם בצעדי ענק עם אמצעי ניטור חדשניים וטיפולים חדשניים. אני חושבת שהעתיד יהיה בהתאמה של תרופות ביולוגיות למחלות השונות.
מי שמתמודד עם מחלת נפש בגיל צעיר יכול לקוות ולשאוף שעם ההתמדה בטיפול ובתמיכה הנכונה. "החלמה היא תהליך אישי של שינוי גישות, ערכים ורגשות... זו דרך לחיות חיים מספקים ותורמים למרות המגבלות שמציבה המחלה". רבים מצליחים לעשות בדיוק את זה – והסיפורים האישיים והממצאים המדעיים מעידים שיש תקווה ויש מציאות מאחורי החלום להחלים.
תגובות