איך נהיינו זרים גמורים?!

אביבה , חייבת לכתוב לך,

יצאתי מהפגישה מאוד טעונה.. ישבתי במכונית ובכיתי. הרגשתי ריקנות ובדידות קשה.

בכיתי מהמחשבה על כל מה שאני וויתרתי ועד צריכה לוותר.

אבל ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שאני לבד במערכה לא רענן אשם, הוא פשוט הוא.

אני פשוט לבד. אנחנו מנותקים רגשית וזה לא שאני עושה את זה בהליכה, הלידות שלי לא פשוטות

והחרדות של אחרי כשהם כ"כ קטנטנים משביתות אותי. כשמישהו מהילדים חולה אני בחרדת מוות, לא סיפרתי לך עוד. כשהם בגילאים האלו 4 ו כמעט 6 או כשהם קטנים בכלל.

לכן חושבת על מה זה אומר באמת.

וחושבת על הלידה העסקית שעליה דיברנו.

נפגשנו אתמול בקניון אחרי שהוא יצא מחדר כושר . היה לי קשה לחבק את רענן.

מרגישה ששנינו הכי צריכים חום ואהבה אבל לא יכולים לתת אותה האחד לשנייה. וזה כואב.

ההורים שלי הגיעו, הרגשתי גם ריחוק מאימא שלי למרות שהייתה וחיבקה מכל הלב.

ואבא שלי עצבן אותי כמו תמיד אם ביטול התמידי שלו אותי, מספיקה תנועת יד שלו כזו מבטלת ואני ככה מרגישה מבוטלת. הוא זלזל בי תמיד, רחפנית, טיפשה...כי לא הייתי מוצלחת כמו אחי ואחותי הגדולים. הוא ניסה לתת לי מין נשיקת ניקור מגעילה כזו, והתרחקתי, די אבא , מתי תהיה אבא ?

היום הרגשתי געגוע בלב עז כאב לילדים שלי. לקחתי אותם ועשיתי לנו כיף , הלכנו לסרט, את הילקוטים זרקנו במכונית, אכלנו יחד בחוץ, קניתי להם עוגות וגלידות שאני ממש לא בעדם והם יודעים. עשיתי להם יום שכולו כן. כל מה שרצו כי חיים פעם אחת ורציתי שייהנו מכל מה שילדים נהנים. וכך היה .זה מילא אותי.

רענן הגיע אחרי שהלך להוריו וחזר הביתה ב 20:00 מנותק, מבועת, המילים היחידות היו טכניות, הכול זרם ואנחנו שני זרים גמורים. הנתק הזה שלי אני ממש מנותקת מהמציאות וזה בלתי נתפס. הוא לקח צלחת אוכל וראה לבד טלוויזיה אני הייתי עם הילדים מעמידה פנים שהכול טוב. למה שלא יהיה חשוב לו להיות אתנו הרי לא התראינו כל היום?

ומצאתי את עצמי לבד. לבד עם הילדים ביום ממש קשה.

אימא שלי התקשרה בשלב מסוים לבדוק מה איתי והלכה עם אבא שלי להצגה. רציתי שתהיה איתי קולי היה שבור, רציתי שתהיה איתי ואני ממש לא אבקש ממנה להיות איתי.

גם אם הייתי מבקשת הייתה באה והולכת בהזדמנות ראשונה. לסמן וי. כי קשה לה בעצמה, להיות אצלי בחוסר מעש סתם לבקר.

חברה שלי נחמדה באה אליי כי הרגישה אותי.. וממש התרגשתי.

אני כ"כ שם בשביל אחרים. איך אני מוצאת את עצמי לבד בכאלו סיטואציות?

אחותי התקשרה לשאול אם אני רוצה ללכת איתה לקניות.... למה לא עברה לראות אותי?

מרגישה שחיה עם זר. ובעיניו אני שיא הקרירות ולא מסוגלת להיות נחמדה אליו. מראה קשה.

לא מבינה את הכעס הזה ואת חוסר החמלה שיש לי אליו, מתי כל זה קרה לנו? לי?

אז מרגיש לבד. בודד. ושבראש אני חיה בקהילה של אהבה ובחיים אישיים אני עם הילדים בקהילה ששלושתנו שם אבל באמת, לא.

הבית לא באמת שמח, אני לא באמת שמחה מבפנים. אני אפילו עצובה מאוד. בודדה.

מכילה אחרים ומתעצמת משיחות שאני תורמת לאחרים, מבינה דרך זה שיש לי משמעות ושאני עושה טוב. אבל באמת? אם הבן זוג שחי לצידי לא מרגיש ככה... דיסוננס עצום.

אני מרגישה שלי ולרענן אין נקודות מפגש. אנחנו נמנעים אחד מהשני גם כשאפשר להיות ביחד, ההורים, סידורים, ילדים.

בימי שישי הוא לוקח את הילדים לבית הספר והולך לשבת לשתות קפה לבד. אני תמיד בשעה הזו הולכת לאימון ואח"כ לאכול סלט מתחת למקום שמתאמנת, בשישי האחרון הזמנתי אותו והוא כרגיל התחיל לדבר מהר ולהוריד לי את החשק כי יש לו הרבה דברים להספיק לעשות...

אז מה שיוצא זה שכל אחד מאתנו לבד. וכשהילדים חוזרים , אנחנו מתפקדים פונקציונלית וזהו.

לא יודעת כמה נחזיק ככה מעמד, זו גורם למירמור , תסכול ובדידות שחוזרת על עצמה אצלי בתא המשפחתי הקרוב והרחוק.

ראיתי סרט קולנוע רומנטי כזה של בנות והסרט שמתאר בדיוק את מה שאני משתוקקת לחוות ולחיות כך.. את התשוקה הזו... השראה... ושואלת את עצמי.. איפה בחיי אני הולכת עם הלב שלי?

שכן זה האיבר הכי חשוב..

מקווה שהמערבולת הרגשית שאני נמצאת בה תתמתן ע"י עשייה שנכונה לי, ושאגיע.