הטעות ש- 90% מההורים עושים בהצבת גבול לילדיהם.

DBT, גבולות רגשיים והטעות שמטפלים והורים עושים בלי לשים לב

ולידציה, גבולות ואחריות.

ההבחנה הקריטית בין תיקוף רגשי, אמפתיה ולגיטימיזציה בטיפול במצבי סערה, תוקפנות וקושי בוויסות רגשי. אחת הטעויות הקליניות השכיחות והמסוכנות ביותר כיום בטיפול, בהדרכת הורים ובשיח הציבורי בכלל, היא הבלבול בין ולידציה לבין לגיטימיזציה.

מטפלים, הורים ואנשי חינוך רבים רוצים להיות מכילים, אמפתיים ולא שיפוטיים. זו כמובן שאיפה נכונה וחשובה. אבל לעיתים, דווקא מתוך הרצון להפחית קושי ואי נעימות ולהבין את האדם, נוצר מעבר לא מודע מהבנה של הרגש, אל הצדקה של ההתנהגות.

וכאן מתחילה בעיה קשה מאוד.

במיוחד כאשר עובדים עם אנשים הסובלים מקשיי ויסות רגשיים, התפרצויות זעם, דפוסים אימפולסיביים, חשיבה קורבנית, סערות בין אישיות או נטייה להסלים אירועי חיים.

מהי ולידציה?

ולידציה היא תיקוף רגשי. היא איננה הסכמה. היא איננה הזדהות. והיא בוודאי איננה אישור להתנהגות.

כאשר מטפל אומר: אני מבינה שנפגעת”. “אני מבין שהרגשת מושפל”. “אני יכולה להבין למה זה עורר בך כעס”. הוא איננו אומר שהאדם צודק. הוא איננו אומר שהתגובה הייתה ראויה.

הוא רק מכיר בכך שהחוויה הסובייקטיבית של האדם אמיתית עבורו.

זו הבחנה קריטית.

אדם יכול להרגיש פגוע מאוד, ועדיין להיות אחראי לחלוטין למה שעשה מתוך הפגיעה.

מהי לגיטימיזציה?

לגיטימיזציה היא כבר משהו אחר לגמרי. כאן כבר ניתן אישור סמוי או גלוי לכך שהתגובה עצמה מוצדקת. למשל: “ברור שהתפוצצת”, “כל אחד היה מגיב כך”, “לא פלא שאיימת”, “היא הביאה את זה על עצמה”, “אלימות מילולית היא בדיוק כמו אלימות פיזית”.

אלו כבר אינן תגובות מתקפות בלבד. אלו תגובות שעלולות להישמע כהכשר להתנהגות.

ובטיפול באנשים מסוימים, זו סכנה ממשית.

מדוע זה כל כך חשוב בטיפול בגישת ?Dialectical Behavior Therapy

DBT פותח בדיוק עבור מצבים שבהם רגשות עוצמתיים מובילים להתנהגויות הרסניות.

המטרה המרכזית של הטיפול איננה לבטל רגשות. היא גם איננה “להירגע”.

המטרה היא לפתח יכולת להחזיק רגשות עוצמתיים מבלי להפוך אותם מיד לפעולה.

כלומר: להרגיש כעס בלי להתפרץ. להרגיש דחייה בלי לרדוף. להרגיש השפלה בלי לאיים. להרגיש חרדה בלי לשלוט באחרים. להרגיש כאב בלי להפוך אותו לפגיעה.

לכן DBT נשען על עיקרון דיאלקטי עמוק:

אפשר להבין את האדם, ובו זמנית להציב גבול ברור מאוד.

 

למה העבודה הזאת כל כך קשה למטפלים ולהורים?

מפני שאנשים עם קשיי ויסות משמעותיים הם לעיתים קרובות אנשים רהוטים מאוד, חדים מאוד ומשכנעים מאוד. הם מגיעים אחרי שנים של עימותים, פגיעות, מריבות, כישלונות ביחסים, תלונות, ניתוקים ולעיתים גם הסתבכויות משפטיות. הם מבלים שעות ארוכות בניתוח של כל אינטראקציה.

הם זוכרים כל מילה.

כל טון.

כל מבט.

כל חוויה של דחייה או השפלה.

לעיתים הם גם יודעים להסביר בצורה מבריקה מדוע ההתפרצות שלהם הייתה “בלתי נמנעת”.

מטפלים  לט מומחים עלולים להישאב פנימה. מפני שחלק מהטענות באמת נשמעות נכונות.

כן, אנשים יכולים להיות פוגעניים. כן, שירות לקוחות יכול להיות משפיל. כן, בני זוג לעיתים מתנהגים רע מאוד. כן, משפחות פוגעות.

אבל טיפול איננו בית משפט שתפקידו לקבוע מי התחיל. השאלה המרכזית היא אחרת: מה האדם עושה עם הרגש שלו?

מקרה ראשון - “היא זלזלה בי, אז איבדתי שליטה”

אדם מגיע לטיפול לאחר תלונה במשטרה בעקבות איומים קשים על נציגת שירות.

הוא מספר:

“חיכיתי שעה על הקו”.

“היא קטעה אותי”.

“לא נתנה לי לדבר”.

“התייחסה אליי כאילו אני אפס”.

הוא נשמע משכנע מאוד.

כאן מטפל לא מדויק עלול לומר:

“ברור שהתפוצצת”.

אבל תגובה טיפולית מדויקת יותר תהיה:

“אני מבין למה הרגשת מושפל וכועס”.

“ועדיין, ברגע שהשיחה עברה לאיומים ולהפחדה, זה כבר הפך למשהו אחר”.

“בוא נבדוק יחד איך אפשר לזהות את הרגע שבו הכעס הופך להסלמה”.

זו תגובה שמחזיקה גם אמפתיה וגם גבול.

מקרה שני- “היא קיללה אותי, אז החזרתי”

נער בן 17 מכה את אחותו בת ה-13 לאחר שקיללה אותו.

הוא טוען: “אלימות מילולית זה בדיוק כמו אלימות פיזית”.

כאן חשוב מאוד להיזהר.

אם המטפל אומר:

“יש הרבה אנשים שחושבים כמוך”.

הנער עלול לשמוע:

“גם המטפל חושב שהתגובה שלי מוצדקת”.

תגובה מקצועית יותר תהיה:

“אני מבין שהמילים שלה פגעו בך מאוד”. “מילים באמת יכולות להיות פוגעות מאוד”, “אבל עדיין יש הבדל בין פגיעה מילולית לבין אלימות פיזית”. “העבודה שלנו כאן היא לא לבדוק רק למה כעסת, אלא איך אתה מגיב לכעס”.

מקרה שלישי- “אם אתה לא מסכים איתי, אתה נגדי”

זו אחת הדינמיקות הנפוצות ביותר בטיפול במצבי סערה רגשית. המטופל דורש הזדהות מלאה.

אם המטפל מציב גבול, המטופל חווה זאת מיד כדחייה.

אבל כאן בדיוק נמדדת איכות הטיפול.

מטפל טוב צריך להיות מסוגל לומר:

“אני מבין את עוצמת הכאב שלך”. “אני לא חושב שאתה אדם רע”. “ובמקביל, אני לא יכול לתת לגיטימציה להתנהגות שפוגעת באחרים”. שאלות מקצועיות חשובות בטיפול מסוג זה.

האם האדם מחפש הבנה, או אישור?

יש מטופלים שלא באמת מחפשים עזרה בוויסות רגשי. הם מחפשים חבר מושבעים שיצדיק אותם.

הטיפול או העזרה צריכים לא להתמקד בעוול  שנעשה למטופל, אלא, לאופן שבו הוא מגיב לעוול.

זו הבחנה מרכזית מאוד.

מדוע זה חשוב במיוחד במשפחות ובזוגיות?

במערכות יחסים טעונות, אנשים רבים מאמינים שאם מבינים אותם, חייבים גם להסכים איתם.

אבל זוגיות בוגרת דורשת יכולת אחרת לגמרי; אפשר להבין כאב בלי להצדיק השפלה. אפשר להבין קנאה בלי להצדיק שליטה. אפשר להבין חרדת נטישה בלי להצדיק איומים. אפשר להבין כעס בלי להצדיק אלימות. היכולת להחזיק גם אמפתיה וגם גבול היא אחד היסודות החשובים ביותר של קשר בריא.

הסכנה התרבותית של העידן הנוכחי-

הרשתות החברתיות מחזקות מאוד תגובות של לגיטימיזציה מהירה. אנשים מקבלים חיזוקים מיידיים כמו: “מגיע להם”. “כל אחד היה מתפוצץ”. “לא פלא שאיבדת שליטה”. הבעיה היא שאנשים עם קשיי ויסות עלולים להשתמש בתגובות כאלה כדי להעמיק עוד יותר את תחושת הצדק העצמי שלהם.

גם שיתוף כלים של AI עלולים לעיתים לחזק זאת, כאשר הן מספקות כמויות עצומות של אמפתיה בלי הבחנה מספקת בין תיקוף רגשי לבין גבול. התערבות טובה איננה רק מקום שבו אומרים לאדם שהוא נפגע. התערבות טובה מלמדת אדם שגם כאשר נפגעים, עדיין קיימת אחריות מלאה לאופן שבו מגיבים.

טיפול טוב איננו רק חמלה

הוא גם גבול, אחריות והחזקה של מורכבות.

אולי אחת המטרות החשובות ביותר בטיפול היא לעזור לאדם להבין שהוא יכול להרגיש הכול, אבל לא לעשות הכול.

אפשר לכעוס בלי לאיים. אפשר להיפגע בלי להשפיל. אפשר להרגיש דחוי בלי לרדוף. אפשר להרגיש חוסר צדק בלי לאבד שליטה.

 

והיכולת של המטפל/ הורה/ מורה לומר בו זמנית:

“אני מבין אותך”

וגם: “אני לא נותן לגיטימציה למה שעשית”

היא אחת היכולות המקצועיות, האנושיות והמורכבות ביותר.