10 שאלות שאנשים שואלים במהלך גירושין ולאחריהם.

1. האם יש חיים אחרי גירושין?

כן, אבל לא מיד באותה צורה. בתחילת הדרך נדמה לפעמים שהחיים נגמרו, בעיקר כאשר הפרידה לא הייתה רצויה. העתיד שתוכנן התפרק, ולעיתים גם תחושת הערך העצמי עוברת טלטלה קשה.

אבל אצל רבים, בהדרגה, נבנית זהות חדשה. לא ביום אחד, ולא מתוך דילוג אלגנטי מעל הכאב. החיים שאחרי גירושין נבנים דרך שגרה חדשה, בית חדש או סידור חדש, גבולות חדשים, קשרים חדשים, ולפעמים גם חופש פנימי שלא היה שם שנים.

חשוב לי, לא למכור אשליה. החיים שאחרי אינם מתחילים ביום החתימה על ההסכם. הם מתחילים כאשר האדם מפסיק לחיות רק סביב מה שהתפרק, ומתחיל, לאט לאט, לבנות את מה שעדיין אפשרי.

2. כמה זמן ייקח לי להשתקם?

אין תשובה אחת. משך ההשתקמות תלוי במשך הקשר, בעוצמת התלות, באיכות הפרידה, בקיומם של ילדים, במצב הכלכלי, ברשת התמיכה, בגיל, בהיסטוריה האישית, ובעיקר בשאלה האם האדם מצליח לעבד את הפרידה, או רק ממשיך להיאבק בה.

יש אנשים שמתחילים להתייצב אחרי כמה חודשים. יש מי שזקוקים לשנה, שנתיים ואף יותר. לפעמים דווקא מי שנראה “חזק” מבחוץ מתפרק מאוחר יותר, לאחר שהטיפול בילדים, בעורכי הדין, בבית ובכסף מסתיים, והנפש סוף סוף מרשה לעצמה להרגיש.

השאלה אינה רק כמה זמן עבר, אלא מה נעשה בזמן הזה. זמן לבדו לא תמיד מרפא. לפעמים הוא רק מקבע דפוסי כאב, כעס, הימנעות או נקמה. מה שמרפא הוא זמן שיש בו עיבוד, תמיכה, הבנה, גבולות ובנייה מחודשת.

3. איך הגירושין ישפיעו על בחירת פרטנר חדש או פרטנרית חדשה?

גירושין משפיעים מאוד על הבחירה הבאה. לעיתים האדם בוחר הפוך לגמרי מבן הזוג הקודם, רק כדי להתרחק מהכאב. אם הקודם היה ביקורתי, הוא יחפש מישהו רך בכל מחיר. אם הקודמת הייתה תלותית, הוא יחפש מישהי עצמאית עד ריחוק. אם הקשר היה סוער, הוא יבחר שקט, גם אם השקט הוא בעצם חוסר חיות.

ולעיתים קורה ההפך. האדם בוחר את אותו דפוס בדיוק, רק באריזה אחרת. אותו ריחוק, אותה ביקורת, אותה תלות, אותה דרמה, אותה משיכה לאדם שאינו באמת פנוי רגשית.

כאן יש חשיבות גדולה לעיבוד. לא רק לשאול מי היה האדם השני, אלא מי הייתי אני בתוך הקשר. למה בחרתי. ממה התעלמתי. מה לא ידעתי לבקש. איפה ויתרתי על עצמי. איפה נלחמתי יותר מדי. מה אני רוצה לזהות מוקדם יותר בפעם הבאה.

 

4. האם כדאי להתחיל קשר חדש מיד?

לפעמים קשר חדש נותן נחמה, חיות, תחושת ערך ותקווה. אחרי חודשים או שנים של דחייה, בדידות או מאבק, אדם חדש שמסתכל עליי בעיניים טובות יכול להרגיש כמו חמצן.

אבל כאשר קשר חדש מתחיל לפני שהפרידה עובדה, הוא עלול להפוך להרדמה רגשית. האדם החדש מקבל עליו תפקיד לא הוגן, להציל אותי מהכאב, להוכיח שאני עדיין רצוי, לנקום בבן הזוג הקודם, לסתום את הריק, או לאפשר לי לא להרגיש את האבל.

השאלה אינה רק מתי מתחילים קשר חדש, אלא מאיזה מקום מתחילים אותו. האם אני בוחר מתוך חופש, או מתוך בהלה. האם אני רואה את האדם שמולי, או משתמש בו כתחבושת. האם אני מסוגל להיות בקשר חדש בלי לגרור לתוכו את המלחמה הקודמת.

5. האם אפשר להישאר בקשר טוב עם האקס או האקסית?

לפעמים כן. אבל לא תמיד מיד. יש פרידות שבהן צריך תקופת מרחק כדי לאפשר החלמה. קשר טוב מדי, מוקדם מדי, עלול לבלבל, לפתוח שוב פצעים, לעכב את האבל, או להשאיר צד אחד בתקווה שהקשר יחזור.

כאשר יש ילדים, הקשר אינו באמת מסתיים, אלא משנה צורה. בני הזוג אינם חייבים להיות חברים, אבל הם צריכים לשאוף להיות הורים מתואמים, צפויים, מכבדים ולא פוגעניים. לפעמים זה המקסימום האפשרי, וזה כבר הישג גדול.

המטרה אינה “להישאר חברים בכל מחיר”. המטרה היא לייצר קשר שאינו ממשיך את הזוגיות דרך מלחמה, ואינו ממשיך אותה דרך תלות סמויה. קשר נכון אחרי גירושין הוא קשר עם גבולות.

6. האם הילדים ייפגעו?

הילדים יושפעו. זו תשובה כנה יותר. גירושין הם שינוי עמוק בחייהם של ילדים, ולכן אין טעם לומר להם או לעצמנו ש”הכול כרגיל”. לא הכול כרגיל. הבית משתנה, הזמנים משתנים, תחושת הביטחון משתנה, ולעיתים גם מצב הרוח של ההורים משתנה.

אבל לא כל השפעה היא נזק בלתי הפיך. ילדים יכולים להסתגל לגירושין כאשר ההורים מתנהלים באחריות, שומרים על יציבות, לא מערבים אותם במלחמה, לא הופכים אותם לשליחים, שופטים או מטפלים, ולא דורשים מהם לבחור צד.

הנזק הגדול יותר נגרם בדרך כלל לא מעצם הגירושין, אלא מהקונפליקט המתמשך, מההסתה, מהחרדה, מהבלבול, מהיעדר גבולות הוריים, ומהתחושה שהילד צריך לדאוג להורה במקום שההורה ידאג לו.

  

7. איך אדע אם אני באמת רוצה להתגרש, או רק בורח מכאב?

זו אחת השאלות החשובות ביותר. לפעמים הרצון להתגרש הוא החלטה בשלה אחרי שנים של פגיעה, בדידות, חוסר התאמה, אובדן אמון או תחושת סוף עמוקה. לפעמים הוא תגובה למשבר, רומן, שחיקה, דיכאון, עומס הורי, מלחמה, מילואים, אובדן, משבר גיל, או תחושת מחנק זמנית.

לפני החלטה סופית כדאי לבדוק בכנות. האם ניסינו לדבר באמת. האם ניסינו טיפול מתאים. האם אני רוצה להיפרד מהאדם, או מהדפוס שנוצר בינינו. האם יש עדיין רצון הדדי לתקן. האם יש אלימות, השפלה או פגיעה מתמשכת שמחייבת קודם כול הגנה. האם ההחלטה נובעת מבהירות, או מייאוש.

לא כל משבר הוא סוף. אבל גם לא כל קשר צריך להינצל בכל מחיר. ההבחנה הזאת דורשת שקט, יושר ולעיתים ליווי מקצועי.

8. איך מספרים לילדים שאנחנו נפרדים?

רצוי לספר יחד, אם הדבר אפשרי ובטוח. לא באמצע מריבה, לא ברגע של קריסה, לא דרך רמזים, לא דרך סבתא, לא דרך אח גדול, ולא דרך הודעה משפחתית מבולבלת. ילדים צריכים מסר קצר, יציב וברור.

המסר המרכזי צריך להיות: אנחנו נפרדים כזוג, אבל נשארים ההורים שלכם. אתם לא אשמים. אתם לא צריכים לבחור צד. אנחנו נדאג לכם. יהיו שינויים, אבל לא תישארו לבד בתוך השינויים האלה.

אין צורך לספר לילדים את כל האמת הזוגית. הם אינם צריכים לדעת מי פגע במי, מי בגד, מי התייאש ראשון, מי רצה להתגרש ומי לא. ילדים צריכים אמת מותאמת גיל, לא תיק ראיות. ככל שההורים מצליחים לשמור על שפה יציבה ולא מרעילה, כך לילדים קל יותר להסתגל.

9. מה עושים עם הכעס, העלבון והרצון לנקום?

קודם כול, לא מתביישים בעצם קיומם. כעס אחרי גירושין הוא רגש טבעי. גם עלבון, קנאה, כאב, זעם, פחד ותחושת עוול הם חלק מהתהליך. הבעיה אינה הרגש. הבעיה מתחילה כאשר הרגש הופך לתוכנית פעולה.

מותר לכעוס. אסור להשתמש בילדים כנשק. מותר להרגיש שנעשה לי עוול. אסור להחריב את חיי הצד השני רק כדי להרגיש רגע של כוח. מותר לשים גבולות. אסור להפוך כל שיחה לקרב. מותר להגן על עצמי. אסור להפוך הגנה לנקמה.

הכעס צריך מקום, אבל לא את ההגה. לפעמים צריך טיפול, הדרכת הורים, גישור, תיאום הורי או ייעוץ משפטי מדויק, כדי שהכאב לא ינהל את הפרידה וימשיך לקשור את בני הזוג דרך שנאה.

10. איך בונים חיים חדשים אחרי שהחלום המשפחתי נשבר?

לא מתחילים מבנייה גדולה. מתחילים מצעדים קטנים. שגרה. שינה. אוכל. עבודה. קשר עם חברים. סדר בבית. גבולות עם האקס או האקסית. זמן עם הילדים שאינו סובב רק סביב הגירושין. טיפול בכספים. טיפול בגוף. חזרה הדרגתית לדברים שמזכירים לאדם שהוא עדיין אדם שלם, לא רק גרוש או גרושה.

החיים החדשים אינם מוחקים את החיים שהיו. הם אינם מבטלים את הכאב. הם אינם הופכים את הפרידה ל”לטובה” באופן פשטני. אבל הם מאפשרים לאדם להפסיק לחיות רק בתוך ההריסות.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק איך עוברים את הגירושין. השאלה היא איזה אדם אני רוצה להיות בהמשך שלהם. מרוסק וכועס לנצח? או אדם כן? בונה חיים אחרים?  

בעיניי זה, אדם שמכיר בכאב, אבל לא נותן לו להיות כל הסיפור.