למה דווקא הבוגד תוקף?

רבים היו מצפים שמי שבגד, במיוחד אחרי שנחשף, יגיב בצער, בענווה, בחרטה, ואולי גם בהבנה עמוקה של עוצמת הפגיעה. אבל לא פעם מתרחש כמעט ההפך.

דווקא האדם שבגד נעשה תוקפני, מאשים, משפיל, קר, מסלף, ולעיתים פותח ממש במלחמה נפשית נגד בן או בת הזוג שנבגדו. במקום לבקש סליחה, הוא מבקש שליטה. במקום להכיר בנזק, הוא מגדיר את הנפגע כאשם. במקום רוך, מופיעה לוחמנות.

למה זה קורה?

למראית עין זה נראה פרדוקס. בפועל, מבחינה פסיכולוגית, זו תופעה מובנת מאוד. מי שבגד אינו מתמודד רק עם כעסו של האחר, אלא עם איום פנימי עמוק על הדימוי העצמי שלו. הוא רוצה להמשיך לראות את עצמו כאדם טוב, ראוי, מוסרי, רגיש, אולי אפילו קורבן של הזוגיות, אבל העובדות כבר עומדות מולו. הוא שיקר, הסתיר, חצה גבול, פגע באמון, ולעיתים גם נהנה מזה.  הפער בין הדימוי העצמי לבין המציאות יוצר מתח נפשי ורגשי עז.

תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של לאון פסטינגר, מסבירה כי כאשר אדם מחזיק בשתי אמונות סותרות, למשל, אני אדם הגון, ומנגד, בגדתי ופגעתי, נוצר דיסוננס, המלווה במתח והנפש מחפשת דרך להפחית אותו.

הדרך הבוגרת והקשה היא להכיר באמת, לשאת אשמה, ולנסות לתקן. אבל דרך אחרת, קלה בהרבה, היא לעוות את הסיפור. לא אני פגעתי, אלא היא דחפה אותי. "לא אני הפרתי אמון, אלא הוא כבר מזמן לא היה שם בשבילי". "לא אני בחרתי בשקר, אלא פשוט הייתי חייבת להציל את עצמי". כך האדם אינו רק משקר לאחר, אלא גם בונה לעצמו נרטיב, כזה, שיאפשר לו להמשיך לחיות בשלום יחסי עם עצמו.

אבל זה עדיין לא מסביר למה בן הזוג הבוגד הופך לאכזר כל -כך?

לדעתי, נדרשת כאן אבחנה חשובה בין אשמה לבושה. אשמה אומרת, עשיתי דבר רע. בושה אומרת, אני אדם רע. אשמה, כאשר היא נסבלת, יכולה להוביל לאחריות, תיקון ותשובה. בושה, במיוחד בושה עמוקה, לא חשופה ולא מעובדת, נוטה דווקא להוליד הכחשה, זעם, התקפה והשלכת אשמה. האדם אינו מסוגל לעמוד במבט על עצמו, ולכן הוא תוקף את מי שמחזיק את המראה.

מחקרים מצאו קשר עקבי בין נטייה לבושה לבין תוקפנות, כאשר החולייה המקשרת היא החצנת האשמה, כלומר, הצורך להפוך אחרים לאשמים בכאב שאני עצמי גרמתי לי, לילדיי, להוריי ולב/בת הזוג ומתקשה לשאת. לכן, בן הזוג הנבגד אינו מותקף בגלל מה שעשה, אלא בגלל מה שהוא יודע עליי באמת, בגלל מה שהוא מייצג, ובגלל עצם זה שהוא חושף את הפער בין הסיפור היפה של הבוגד לבין המציאות המוסרית של מעשיו.

לכך מצטרפות הטיות מוכרות של הגנה על העצמי. בני אדם נוטים מלכתחילה לפרש את מעשיהם באופן שמגן על עצמם ועל תחושת הצדק שלהם. מחקרים על פוגעים ונפגעים ביחסים מצאו שפוגעים נוטים למסור גרסאות של האירוע שמקטינות את חומרת הפגיעה, מצדיקות אותה, או מעבירות את מרכז האשמה לקורבן. מחקרים על בגידה מצאו שבוגדים עצמם נוטים לא פעם להאשים את בן או בת הזוג הראשיים במעשיהם, כאילו הנבגד הוא שיצר את התנאים, הכריח, דחף, או לא הותיר ברירה. זוהי לא רק הגנה רגעית, אלא לעיתים מערכת שלמה של עיוות מוסרי שבה האדם מנסה לצאת גם מסופק, גם צודק, וגם פטור מאחריות.

בנקודה הזאת חשוב להזכיר את תיאוריית ה DARVO, הכחשה, תקיפה, והיפוך תפקידי קורבן ופוגע. זהו דפוס מוכר שבו הפוגע מכחיש את עצם המעשה או את חומרתו, תוקף את מי שחושף אותו, ואז מציג את עצמו כקורבן של רדיפה, חיטוט, דרמה, קנאה, אובססיה, או אכזריות.

במקום השאלה, למה בגדת, מופיעה פתאום השאלה, למה את לא משחררת מזה? במקום הדיון בשקר, הבוגד הופך את זה לשאלה חמורה של חדירה לפרטיות שלו. במקום כאבו של הנבגד, מתעסקים במצוקתו של הבוגד. DARVO הוא לא רק טריק ויכוחי. זהו מנגנון של שליטה נפשית ונרטיבית, שמטרתו לערער את תחושת המציאות של הנפגע ולהחזיר לפוגע את העליונות המוסרית.

יש גם ממד של התקשרות. מחקר מטא אנליטי רחב מ 2023 הראה שהתקשרות לא בטוחה, חרדתית וגם נמנעת, קשורה באופן מובהק להתנהגות פוגענית בזוגיות, במיוחד בתנאי לחץ. אדם עם התקשרות חרדתית עלול לחוות חשיפה של בגידה או איום בפרידה כהתמוטטות קיומית, ולהגיב בזעם, האשמה, היאחזות ותוקפנות. אדם עם התקשרות נמנעת עלול להגיב בביטול, בקור, בהקטנת כאב האחר ובהתרחקות עוינת. בשני המקרים, החשיפה אינה נחווית רק כחשבון מוסרי, אלא כאיום על העצמי, על הערך, ועל תחושת השליטה. לכן התגובה אינה דווקא רכה או מתחרטת, אלא לעיתים כוחנית, מזלזלת, או אכזרית.

ספרות על אלימות בזוגיות מוסיפה נדבך מטריד נוסף. חשד לבגידה, איום באובדן הקשר, וחוויית דחייה או נטישה, משמשים לא פעם פוגעים כהסברים לאלימות. סקירה רחבה הראתה שבמחקרים שונים בין שיעור קטן יחסית לשיעור גבוה מאוד מן המשתתפים הזכירו בגידה או חשד לבגידה כרקע לאלימות זוגית. אין בכך שום צידוק, כמובן, אבל יש בכך הבנה עד כמה איום על הקשר הופך, בעיני חלק מהפוגעים, לרישיון פנימי לתקיפה.

לצד כל אלה נמצאת גם תיאוריית הניתוק או נדידת הערכים המוסרית. לפי גישה זו, בני אדם יודעים לעיתים לנטרל זמנית את המצפון שלהם בעזרת שפה וחשיבה שממסגרות את הפגיעה כלגיטימית, קטנה, הכרחית, או מוצדקת. אפשר לקרוא לשקר הישרדות, לבגידה אותנטיות, לפגיעה תגובה, ולהשפלה הצבת גבול. ברגע שמנגנוני הניתוק המוסרי נכנסים לפעולה, האדם אינו צריך עוד לחוות את עצמו כפוגע. הוא יכול להרגיש כמעט מוסרי בתוך מעשה לא מוסרי.

כדי להבין את התופעה עד הסוף, צריך להביט גם אל החברה בה אנו חיים. אדם אינו חי רק עם מנגנוניו הפנימיים, אלא בתוך עולם של שפה, רעיונות, פוסטים, מטפלים, פודקאסטים, חברים, סרטים וסיסמאות. והוא שואב מהם לא רק נחמה, אלא גם לגיטימציה. לכן השאלה איננה רק מה קורה בנפשו של הבוגד, אלא גם מה קורה בתרבות שמסביבו, איזו שפה היא נותנת לו, אילו ערכים היא מחזקת, ואילו מראות היא שוברת עבורו מראש.

 

וכאן נכנסת בעיה עמוקה של תרבות זוגיות במיוחד במרחבים מסוימים מאוד של שיח ליברלי, טיפולי ודיגיטלי. לא הליברליזם הפוליטי במובנו המכובד,  אלא גרסה תרבותית ורגשית מסוימת, שמרימה על נס את האותנטיות, את המימוש העצמי, את החופש להרגיש, ואת ההימנעות משיפוט, ולעיתים חושדת בכל שפה של חובה, נאמנות, איפוק ואחריות כאילו היא בהכרח מיושנת, מדכאת, לא מפותחת, או חסרת מורכבות. בתוך האקלים הזה, מי שאומר שיש טוב ורע, שיש אמת ושקר, שיש ברית ויש הפרת ברית, שיש אמון ויש רמיסה של אמון, נתפס מיד כשמרן, שיפוטי, קנייני, נוקשה, או חסר תודעה.

התוצאה היא שכאשר אין מערכת ערכים יציבה, גם הפגיעה עצמה מאבדת את שמה. בגידה כבר אינה בגידה, אלא מסע של גילוי עצמי. שקר עצמי כבר אינו שקר, אלא קושי לשאת אמת אחרת. הפרת אמון הופכת לבחירה בעצמי. והנבגד, במקום להיות מוכר כמי שנפגע, הופך לעיתים לזה שמפריע לאחר לפרוח.

השפה הזאת אינה תמימה. היא אינה רק עדינה יותר. היא יוצרת ארגון מוסרי חדש של המציאות. היא אינה מוחקת מוסר, אלא מחליפה אותו. במקום נאמנות, מופיעה חוויה. במקום אמת, מופיעה אותנטיות. במקום אחריות, מופיעה הזכות להרגיש. במקום תיקון, מופיעה הצדקה.

וכאן נכנסת גם הצביעות. כי לכאורה אומרים לנו שאין לשפוט, שאין טוב ורע, שהכול מורכב. אבל בפועל, בהחלט יש שיפוט. הוא פשוט סלקטיבי. הוא מכוון לא נגד הפוגע אלא נגד מי שמבקש לקרוא לדברים בשמם. מי שנפגע ומתעקש לומר, זו הייתה בגידה, זו הייתה השפלה, זה היה שקר, נתפס לפעמים כמי שאינו מתקדם, אינו גמיש, אינו מתוחכם, או חסר הכלה. ואילו מי שפגע ומספר את סיפורו בשפת ריפוי, חופש וצמיחה, זוכה לעידוד, לליטוף, ולפעמים אפילו להערצה. זה אינו עולם נטול מוסר. זה עולם עם מוסר חלש, יחצני, מרוכז עצמי, כזה שיודע לחבק את הפוגע כל עוד הוא מדבר בשפה הנכונה.

כדאי לשים לב שגם הנתונים הכלליים אינם תומכים ברעיון שאנשים באמת חושבים שבגידה היא דבר תקין. סקרי גאלופ עדכניים הראו שגם בשנת 2025 רק מיעוט קטן מאוד מן האמריקאים ראה רומן מחוץ לנישואים כמקובל מוסרית, ובגידה נשארה אחת ההתנהגויות הפחות מקובלות מוסרית בציבור הרחב. כלומר, ברמת ההצהרה, החברה עדיין יודעת היטב שיש כאן גבול מוסרי. אבל ברמת השיח הממשי, במעגלים מסוימים, לעיתים מתרחש משהו אחר. כאשר יש אדם כריזמטי, פוגע מתוחכם, קבוצה שתומכת בנרטיב של חופש, או מטפל לא זהיר, הגבול הזה פתאום מיטשטש. לא משום שהחברה באמת אינה מבחינה בין טוב לרע, אלא משום שבמקרה הקונקרטי נוח יותר לה לא להתעמת.

המחקר על תגובות של סביבה לנפגעים מוסיף לכך אישוש חשוב. סקירה שיטתית מ 2023 על תגובות של תומכים ברשתות החברתיות, לנפגעות ונפגעי אלימות זוגית מצאה שתגובות מזיקות של הסביבה כוללות שוב ושוב מזעור, חוסר אמון, האשמת הקורבן, והסטת הדיון מן הפגיעה אל התנהגות הנפגע. כלומר, הסביבה אינה תמיד מציבה מראה לפוגע. לעיתים היא מצטרפת אליו. היא משכפלת את עבודת ההגנה שלו. היא מחלישה את הנפגע בשם מורכבות, איפוק, רגיעה, אי שיפוטיות, או רצון לא לקחת צד.

 במילים פשוטות, הבוגד התוקפן אינו תמיד לבד. יש לו מקהלה. חברים שאומרים, די, כולם בוגדים. חברות שאומרות, מגיע לך לחיות. אנשים אינטליגנטיים מאוד שמשתמשים בשפה מתקדמת לכאורה כדי לכבס פגיעה פשוטה מאוד. מטפלים, יועצים, פודקאסטים ורשתות שמבלבלים בין חמלה לבין טשטוש. בין הבנת מורכבות אנושית לבין מחיקת אחריות. בין חירות לבין הפקרות רגשית.

לכן השאלה האמיתית היא אם זוגיות היא רק מרחב לביטוי עצמי, או גם ברית מוסרית? אם אהבה היא רק רגש, או גם התנהגות? האם חופש ואושר אישי הם הערכים היחידים החשובים, או שיש גם נאמנות, אמת, גבול, משמעת פנימית, ויכולת לשאת תסכול בלי לרסק אדם אחר? חברה שאינה מסוגלת לשאול את השאלות האלה, אינה הופכת נאורה יותר. לעיתים היא פשוט נעשית חסרת עמוד שדרה.

אולי אחת הטרגדיות הגדולות של תרבות הזוגיות היום. לא רק שיש בגידות, אלא שלפעמים כבר אין שפה יציבה מספיק כדי לקרוא להן בגידה, אין בושה מספקת כדי לעצור, אין אחריות מספקת כדי לתקן, ואין מראה שתישאר שלמה מספיק זמן כדי שהפוגע יראה בה את עצמו.