פרידה וגירושין ללא ילדים, לא סוף פשוט כמו שחושבים,אלא רעידת אדמה נפשית.
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: לפני 3 ימים
יש אנשים שמסתכלים על פרידה ללא ילדים ואומרים לעצמם, “לפחות אין שם ילדים באמצע”, “לפחות לא צריך להילחם על משמורת”, “לפחות לא צריך לפרק רכוש במיליונים”. לפעמים אפילו בני משפחה או חברים אומרים משפטים כמו “אז תקומי ותלכי... זה כמו חברות רגילה...”, “מה הבעיה, תתחיל מחדש”.
אבל מבחינה נפשית, פרידה אינה נמדדת רק במספר הילדים, בגובה המשכנתא או במספר עורכי הדין המעורבים. פרידה היא לעיתים קרובות קריסה של מערכת שלמה של משמעות, שייכות, הרגלים, זהות ועתיד מדומיין.
כאשר אנשים חיים יחד, גם בלי ילדים, נבנית מערכת חיים עמוקה מאוד. זוגות רבים חולקים בית, חברים, חגים, שגרה, בעלי חיים, משפחות, קודים פרטיים, זיכרונות, חלומות ותפקידים. לפעמים הם כבר אינם יודעים מי הם בלי האדם השני. במקרים רבים, עצם החיים המשותפים הופכים לחלק מהזהות האישית.
לכן פרידה יכולה להיות מטלטלת מאוד גם כאשר “על הנייר” הכול נראה פשוט יחסית.
חשוב לומר זאת באופן ברור: אין דרך להיפרד בלי כאב, יש דרך להיפרד בלי להפוך את הכאב להרס. פרידה ריאלית, אינה כזו שאין בה שבר.
פרידה "ריאלית" היא פרידה שבה האדם מצליח לעבור את השבר בלי לאבד את עצמו, בלי למחוץ את האדם השני, בלי להפוך את החיים לשדה קרב ובלי להישאר כלוא במשך שנים בתוך מעגל אינסופי של כעס, אשמה, אובססיה וגעגוע.
לפעמים הכאב הזה מופיע דווקא בצורה שמבהילה גם את האדם עצמו.
אישה אמרה לי בטיפול: “הלכתי אתמול לבית שלו במושב ותלשתי את כל הפרחים שהיו בגינה לפני הבית. הוא ידע שזו אני. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. הרי אני רציתי את הפרידה. זה לא אמור לכאוב לי ככה. ועכשיו אני לא יכולה לחיות עם זה”.
המשפט הזה, דווקא משום שהוא לא “יפה” ולא מסודר, חושף משהו עמוק מאוד על פרידה. האדם יכול לרצות להיפרד ועדיין להתפרק מהפרידה. הוא יכול לדעת שהקשר לא נכון לו ועדיין להרגיש כואב ובודד. הוא יכול לבחור ללכת ועדיין להרגיש כאילו הוא זה שנעזב. הוא יכול להיות הצד היוזם ועדיין להיות מוצף בקנאה, זעם, בושה, געגוע ודחף כמעט ילדי להשאיר סימן, לפגוע במשהו, להחזיר לעצמו תחושה של שליטה.
תלישת הפרחים, היא לפעמים ביטוי גולמי של כאב שלא קיבל מילים, במשך שנים... של חוויה פנימית שאומרת, “איך הבית הזה ממשיך להיות יפה בלעדיי?”, “איך יש לו גינה, שקט, חיים, ואני מרגישה הרוסה?”, “איך ייתכן שאני רציתי ללכת, ובכל זאת אני לא מסוגלת לשאת את העובדה שהחיים שלו נמשכים?”.
כאן מתחילה ההבנה המקצועית החשובה. פרידה אינה רק החלטה. פרידה היא תהליך ויסות. היא תהליך אבל. היא תהליך של גמילה רגשית. היא פירוק של מערכת התקשרות שלמה.
למה פרידה ללא ילדים אינה בהכרח פרידה קלה?
כאשר אין ילדים, החברה נוטה להניח שהפרידה פשוטה יותר. במובן הטכני, לעיתים זה נכון. אין צורך לבנות הסדרי שהות, אין צורך לנהל הורות משותפת, אין צורך לקבל החלטות על בתי ספר, חגים, טיפולים רפואיים או מזונות ילדים. אבל במובן הנפשי, התמונה שונה לחלוטין.
יש זוגות ללא ילדים שחיו יחד שנים. הם עברו יחד מחלות, משברים, התחלות מקצועיות, מעברי דירה, תקופות של בדידות, חגים, נסיעות, כלב אהוב, חלומות על בית, ולעיתים גם חלומות שלא התממשו על ילדים. הקשר הפך למבנה חיים. לא רק רומנטיקה, אלא מערכת שלמה.
כאשר מערכת כזו מתפרקת, האדם אינו מאבד רק בן זוג. הוא מאבד שגרה, מיקום בעולם, משפחה רחבה, מעגל חברתי, תחושת רציפות, ולעיתים גם את האמונה שלו בעצמו כאדם שיודע לבחור נכון.
המשפט “אין לכם ילדים, אז קל יותר” יכול להישמע לאדם שבור ,כמו ביטול עמוק של כאבו. נכון, אין ילדים באמצע. אבל יש חיים באמצע. יש שנים באמצע. יש גוף שזוכר. יש בית שצריך לפרק. יש חפצים. יש תמונות. יש ריחות. יש שולחן מטבח. יש צד במיטה. יש שבתות. יש שמות חיבה. יש עתיד שלם שהתבטל.
חיים יחד שנים, מתחתנים, ואז באים גירושי בזק, למה זה קורה?
אחד המצבים המטלטלים במיוחד הוא זוג שחי יחד שנים, לפעמים שבע, שמונה או עשר שנים, מתחתן, ואז מתגרשים אחרי חודשים ספורים. מבחוץ זה נראה כמעט בלתי מובן. הרי הם כבר הכירו. הם כבר גרו יחד. הם כבר ידעו מי האדם שמולם. אז מדוע דווקא החתונה פירקה את הקשר?
התשובה היא שנישואים אינם תמיד רק המשך טכני של החיים המשותפים. עבור אנשים רבים, גם חילוניים לגמרי, נישואים משנים את המשמעות הפסיכולוגית של הקשר. מה שהיה עד עכשיו קשר זוגי הופך להצהרה. מה שהיה “נראה לאן זה הולך” הופך ל“זה האדם שאיתו אני בונה חיים”. מה שהיה קשר עם "דלת יציאה" עמומה יחסית, הופך למחויבות שיש לה שם, מעמד, משפחות, טקס, ציפיות ומשמעות חברתית.
החתונה אינה יוצרת בהכרח את הבעיה, אבל היא מסירה את הערפל. היא מחייבת את האדם לפגוש את השאלות שלא העזו לשאול קודם. פתאום עולה השאלה, האם באמת זה האדם שלי? האם אני רוצה להזדקן איתו? האם אני רוצה ילדים איתה? האם אני מוכן להיות קשור למשפחה הזו? האם ההתלבטויות שדחיתי שנים היו בעצם סימן ששתקתי לו יותר מדי זמן? צריך לזכור כי קשר סוער אינו תמיד אהבה גדולה. לפעמים זו מערכת לא יציבה, שמבחן החתונה מפרק אותה. ההבנה העמוקה של המחויבות הסופית הנתפסת היא המשמעותית ביותר. פתאום זה "זהו זה".
בפרידות ללא ילדים, במיוחד אחרי קשרים סוערים, הכאב יכול להיות חד במיוחד, למה?
קשר סוער הוא קשר שיש בו לעיתים עליות וירידות חריפות. מריבה, נתק, געגוע, הודעה, פיוס, תשוקה, הבטחה, שוב פגיעה, שוב התרחקות. מבחוץ זה נראה מתיש. מבפנים זה מרגיש לפעמים כמו אהבה גדולה מהחיים. אבל לא כל עוצמה רגשית היא עומק. לפעמים היא סימן לחוסר יציבות.
כאשר האדם השני הוא גם מי שפוגע וגם מי שמרגיע, גם מי שמערער וגם מי שמחזיר את השקט, גם מי שמכאיב וגם מי שנותן תחושת בית, נוצרת תלות רגשית חזקה מאוד. הפרידה ממנו אינה רק פרידה מאדם. היא פרידה ממערכת שלמה של ויסות.
לכן אדם יכול לומר, “אני יודעת שהוא לא טוב לי”, ובאותה נשימה לומר, “אבל בלעדיו אני לא נושמת”.
הסתירה הזו אינה טיפשות. היא אינה חולשה. זה ביטוי למערכת של התקשרות שנכנסה לסערה.
למה מי שיזם את הפרידה עדיין יכול להתפרק ממנה?
אחד המיתוסים הגדולים הוא שמי שרצה להיפרד אמור לסבול פחות. הרי הוא בחר. הרי הוא יזם. הרי הוא ידע למה הוא הולך. אבל בחיים הנפשיים זה לא עובד כך.
אדם יכול ליזום פרידה מפני שהוא מבין שהקשר אינו בריא, ובכל זאת להתאבל עליו עמוקות. הוא יכול להחליט נכון ועדיין להרגיש רע. הוא יכול לדעת שאין עתיד לקשר, ועדיין להתגעגע מאוד לעבר. הוא יכול לעזוב כדי להציל את עצמו, ואז להיבהל מהבדידות שנוצרה.
לפעמים דווקא הצד היוזם סובל גם מאשמה. הוא מרגיש שהוא “הרע בסיפור”. שהוא שבר את הבית. שהוא אכזב את המשפחה. שהוא גרם כאב. ואז הכאב שלו נעשה מורכב יותר, כי הוא מרגיש שאין לו אפילו זכות להתאבל. הרי הוא זה שרצה ללכת.
גם ליוזם יש אבל. גם למי שעזב יש געגוע. גם למי שאמר “די” יש רגעים שבהם הוא רוצה לחזור.
גם החלטה נכונה יכולה לכאוב מאוד. לעיתים האדם נפרד גם ממשפחה שאהב. מחמות שהייתה לו קרובה. מגיסים שהפכו לחברים. מאחיינים שנקשר אליהם. מארוחות שישי. מחגים. ממסורת משפחתית. מקבוצת וואטסאפ. מתחושת שייכות. יש אנשים שעבורם משפחת בן הזוג הייתה מקום חם, יציב ומחזיק יותר ממשפחת המקור שלהם. כאשר הקשר נגמר, גם הבית הזה נסגר בפניהם. זה אובדן אמיתי, גם אם אין לו סעיף משפטי.
מצד שני, יש פרידות שמביאות איתן הקלה עצומה ממשפחה חונקת. משפחה ביקורתית, פולשנית, שתלטנית, כזו שנכנסה לזוגיות, התערבה בהחלטות, העירה על כסף, ילדים, גוף, בית, קריירה, דת, אורח חיים או נאמנות משפחתית. במקרים כאלה הפרידה אינה רק אובדן. היא גם שחרור. האדם יכול להתאבל על בן הזוג ובאותו זמן לנשום סוף סוף בלי לחץ משפחתי מתמיד.
זו אחת הסיבות שפרידות מבלבלות כל כך. הן אינן רגש אחד. הן תערובת. כאב והקלה. געגוע וכעס. אשמה וחופש. אהבה ודחייה. רצון לחזור ורצון לברוח.
מה קורה בטיפול CBT במצבי פרידה כאלה?
בטיפול CBT אחרי פרידה סוערת, העבודה אינה רק “לדבר על מה שהיה”. היא גם לא רק לעודד את האדם “להמשיך הלאה”. זו עבודה הרבה יותר מדויקת.
אנחנו בודקים את המחשבות שמחזיקות את הסבל.
“אם אני מתגעגעת, סימן שעשיתי טעות”.
“אם הוא כבר ממשיך הלאה, זה אומר שלא הייתי חשובה”.
“אם היא נראית טוב בלעדיי, זה מוחק את כל מה שהיה בינינו”.
“אני לא אמצא עוד קשר כזה”.
“בזבזתי שנים”.
“נכשלתי”.
אנחנו בודקים את ההתנהגויות שמעמיקות את הפצע.
בדיקות ברשתות החברתיות ומעקבים אחריו, אחרי חברים שלה, פרטי חיים חדשים.
שליחת הודעות מתוך סערה.
שיחות חוזרות עם חברים על אותם פרטים.
נסיעות ליד הבית שלו/ה.
ניסיונות להשאיר סימן.
רצון להכאיב כדי לא להרגיש מחוק/ה.
חזרה לקשר רק כדי להפסיק את החרדה.
אנחנו בודקים את האמונות העמוקות יותר.
האם פרידה בעיניי היא כישלון.
האם לבד פירושו נטוש.
האם אהבה אמיתית חייבת להיות סוערת.
האם שקט זוגי מרגיש לי בטוח או משעמם.
האם אני יודעת להבחין בין געגוע לבין התאמה.
המטרה אינה לכבות את הרגש. המטרה היא להחזיר לאדם יכולת בחירה. לא לפעול מתוך סערה. לא לשלוח הודעה רק כי כואב. לא לחזור רק כי קשה. לא לנקום רק כי מרגישים מחוקים. לא להפוך רגע של כאב להחלטה שתייצר עוד כאב. לא לחזור רק כדי להפסיק את הכאב
אבל...לא כל חזרה היא טעות. יש זוגות שנפרדים, עושים עבודה אמיתית, מבינים את הדפוסים, לוקחים אחריות וחוזרים אחרת.
כאשר אדם חוזר מפני שהוא לא מסוגל לשאת את הבדידות, את השקט, את החרדה, את התחושה שהאדם השני ממשיך בלעדיו, הוא עלול לחזור לאותו קשר בדיוק, רק חלש יותר ותלוי יותר. לכן השאלה החשובה אינה רק “האם אני מתגעגע/ת”. השאלה היא “למה אני רוצה לחזור עכשיו”.
האם משהו באמת השתנה. או שאני רק לא עומדת בכאב?
האם אני חוזרת לאדם? או חוזרת להקלה?
האם אני בוחרת מחדש? או בורחת מהגמילה?
אילו הן הבחנות טיפוליות קריטיות.
האם יש חיים אחרי פרידה כזו?
כן. יש חיים אחרי פרידה כזו. אבל בדרך כלל לא מיד, ולא דרך קיצור דרך.
השיקום מתחיל לא ביום שבו מפסיקים לכאוב, אלא ביום שבו מפסיקים להזין את הפצע. מפסיקים לבדוק שוב ושוב. מפסיקים להעניש את עצמנו. מפסיקים למדוד את הערך שלנו לפי מצבו של האדם השני. מפסיקים להפוך כל געגוע להוכחה שצריך לחזור.
בהתחלה השיקום קטן מאוד. לילה אחד עם קצת יותר שינה. יום עבודה יציב. שיחה אחת שלא עוסקת בו. ערב אחד בלי בדיקה ברשתות. רגע אחד שבו האדם מרגיש שהוא עדיין קיים.
ואז, לאט, נבנית זהות חדשה.
לא האדם שהיה לפני הקשר. לא האדם שהתפרק בתוך הקשר. אלא אדם שלמד משהו עמוק על עצמו, על אהבה, על גבולות, על תלות, על משפחה, על בחירה ועל המחיר של קשרים שאינם יציבים.
תגובות