הפסיכולוגיה של מצבי לחץ ואי ודאות-היבטים של התנהגות אישית וכלכלית

אי סובלנות לחוסר וודאות

אנשים שונאים אי ודאות ופגיעה בשגרת החיים הידועה, המבטיחים שלווה וביטחון.

בימים אלה של קורונה מתמשכת מעל לחודשיים בעולם, שני מדדים מאפיינים את הפרצה של תחושת ההגנה האישית-מדד חרדה כלכלי שאליו מגיבות הבורסות ושווקי הכספים בעולם ומדד החרדה האישי לבריאות ושמירה על החיים.

כאשר נוצרת אי ודאות בחיים הרגילים היא לרוב מלווה בתסמינים כגון: חרדה, חשש, מחשבות טורדניות, הפרעות שינה ואכילה ועוד. לרובנו יש מנגנוני התמודדות המסייעים לנו לדחוק את המחשבות והרגשות המפחידים על מנת להפחית את עוצמתם ובכך לסייע להתמודדות עם אי הודאות.

יש לנו דרכים שונות לעשות זאת, אנחנו נוטים לייחס עוצמה ותושייה למדינה, לרפואה, לכלכלה, למדע ולצבא שישמרו עלינו. אנחנו נוטים לטעת ביטחון באנשים אחרים שיודעים מה הם עושים, מרגיעים את עצמנו עם מקרי עבר שצלחנו ועוד.

כך כשפרצה הקורונה, היא נתפסה כמחלה בסין הרחוקה שתדע לבלום אותה ואם לא אז המדענים בארה"ב או בישראל. "לארה"ב יש ודאי חיסון לקורונה ואם לא, אז יהיה מהר"... כך אנחנו קונים לעצמנו שקט מסוים שלפעמים הוא ודאי ויציב ולפעמים לא.

הפעם מול מבול החדשות הזורמות מהארץ ומהעולם קשה להירגע בהבטחות עצמיות שיהיה טוב. מנהיגי העולם לא נראים כמנבאי טוב, החוקרים והרופאים חלוקים בדעותיהם אודות דרכי הפתרון למניעת התפשטות הקורונה ועל-אף שמתחילים ניסויים קליניים בבני אדם, מי רוצה להתחסן בחיסון שעבר "תהליך מזורז"?

אנחנו תוהים עם תחושת חרדה גבוה או נמוכה; עד כמה יתפשט הווירוס? כמה זמן זה יימשך? כיצד יגיבו הצרכנים והעובדים? אם נחקקים אמצעי הבלימה הדרקוניים, כמה נזק כלכלי סביר יהיה? אפשר לנסות ללמוד מההיסטוריה שמספקת מעט רמזים וממחקרים בנושא הכלכלי.

הטיימס האירי מצטט את הכלכלן עטור פרס הנובל רוברט שילר:"זה סוג של דבר חדש... זו תהיה בקשה גדולה מדי מהשוק לתקן את זה." אי הודאות של שילר מהדהדת גם על ידי Tanaka Capital בניו יורק, שאומר שאנחנו "לא יודעים מה הגבולות ואנחנו לא יודעים איפה זה יגיע לשיא". כך כולנו חשים לגבי חיינו כעת. אי ודאות מתמשכת ומחלישה.

נטילת סיכונים

המעניין באי ודאות הוא הרצון של אנשים להגיע לוודאות כלשהי לעיתים בעלות כבדה ומוטעה. על פי מחקר של לונדון קולג' יונברסיטי University college London UCL) ) שנערך בשנת 2016, אנשים עשויים להעדיף לקבל תוצאה גרועה מאשר לתהות מה יקרה. המחקר מצא כי נבדקים הראו מצוקה גבוהה יותר, כאשר היה סיכוי של 50 אחוז לקבל שוק חשמלי מאשר לדעת בוודאות שתקבל שוק. ארצ'י דה ברקר נירולוג מצוות המחקר מ UCL טוען כי:" הרבה יותר גרוע לאנשים, לא לדעת בוודאות שאתה הולך לקבל שוק ,מאשר לדעת שאולי כן או לא תקבל שוק חשמלי. ראינו את השפעות החרדה במדדים הפיזיולוגיים שלנו -נבדקים מזיעים יותר והאישונים שלהם הולכים וגדלים כשהם נמצאים במצב של אי ודאות."

לדברי ד"ר רוב רוטלדג' חבר משותף של המחקר: "התרחיש המלחיץ ביותר הוא כשאתה באמת לא יודע. חוסר הוודאות הוא שגורם לנו לחרדה. הדבר עשוי לחול גם במצבים מוכרים רבים, בין אם אנחנו מחכים לתוצאות בדיקה רפואית או מידע על עיכובים ברכבת."

מחקר זה שופך אור על פעולות לא רציונאליות של אנשים בעת אי ודאות משמעותית כגון: מכירת ני"ע ומימוש ההפסדים הגדולים למרות שהכסף לא נדרש כעת. רכישות מזון גדולות ולא נדרשות בידיעה שחלק ייזרק לפח, התקהלויות ליד מקומות פתוחים ועוד.

הטיית אזעקה

הטיית אזעקה היא הנטייה האנושית הקדומה, לייחס חשיבות רבה מאוד לסיכונים נמוכים ולקבל כתוצאה מכך החלטות מוטעות, יקרות ושגויות. כיצד אנשים מגיבים למידע סותר? כאשר מומחה אחד אומר שהסיכונים להידבקות המונית ולמוות נמוכים והאחר אומר שהסיכונים גבוהים? הכלכלן האמריקני קיפ ויסקוזי טוען כי לאנשים יש נטייה מדאיגה שכתוצאה ממנה הם "מקדישים תשומת לב מוגזמת לתרחישים הגרועים ביותר ופועלים על פיהם". במחקר שנערך ב -1997, על הטיית אזעקה, ניתן לנבדקים מידע שונה וסותר על סיכון לחלות מסרטן כתוצאה ממזהמים מוטסים. ויסקוזי ביקש מהמשתתפים לדרג את הסיכון לחלות בסרטן ממזהמים אלה, כאשר כל משתתף קיבל דוחות מומחים מנוגדים. קבוצה אחת של אנשים, קראה דיווחים שבהם לא הייתה הסכמה בין המומחים של הממשלה והתעשייה, ואילו בקבוצה אחרת הוצגו דיווחים שבהם שני חוקרים מתחום התעשיה לא הסכימו אם הסיכון גבוה או נמוך.

במקום לנקוט בגישה מאוזנת, אנשים נטו לבטל את הערכות המומחים לסיכון נמוך ובחרו לתת משקל רב יותר להערכת הסיכון הגבוה; הטיה מדאיגה זו עשויה להתבטא עוד יותר בחיים האמיתיים, כך מבהיר ויסקוזי, מכיוון שתקשורת וקבוצות שונות של יועצים מדגישות לעתים קרובות תרחישים גרועים ביותר. סביר להניח שהטיית האזעקה תתבטא גם בהקשרים אינפורמטיביים אחרים", הוא מוסיף, "כולל "סיכויי שוק המניות". הטיית אזעקה זו מסבירה את הנהירה למרכולים, את קובלנות העובדים ובעלי העסקים כנגד המדינה ביחס לסיכוי ולו הזעיר, שעסקיהם לא ישרדו את המשבר הכלכלי או שחסכונותיהם יאזלו.

הזנחת הסתברות

כל מי שחווה משברים עולמיים, מהפכות, התמודדויות קשות ומלחמות אישיות וגלובליות יודע כמה מפחידים יכולים להיות ימי ההמתנה והצפייה בקריסה של החיים הפרטיים והציבוריים. די בפחד צפינו בצעדים הקשים והנמרצים שנקטנה ממשלת סין רק לפני שבועות אחדים. האם משבר הקורונה שונה ממשברים מדיניים וכלכליים קודמים?

לדעת קאס סונשטיין מומחה להתנהגות ומשפט, משבר הקורונה הוא שונה ממשברים קודמים כמו משבר הסאב-פריים או יום שני השחור באוקטובר 1987. שני גורמי על של חרדה פועלים כעת; בריאות הציבור שנמצאת במצב חירום עולמי יחד עם חרדה כבדה מפני קריסה כלכלית גלובלית. "כאשר רגשות עזים מופעלים כתוצאה מסיכון אנשים מראים נטייה יוצאת דופן לזנוח את הסבירות הקטנה שהסיכון אולי לא ייצא לפועל."

במאמרו 'הזנחת הסתברות' מצטט סונשטיין דוגמאות רבות לנטייה זו. בניסוי מעניין נשאלה קבוצת נבדקים כמה הם מוכנים לשלם כדי למנוע סיכוי של אחוז אחד לקבל שוק חשמלי קצר, כואב אך לא מסוכן; קבוצה אחרת נשאלה כמה הם מוכנים לשלם כדי להימנע מסיכוי של 99 אחוז לקבל שוק חשמלי. ברור שיש הבדל עצום בין סיכוי של אחוז אחד לקבל שוק חשמלי לבין סיכוי של 99 אחוז. אך ההבדל הזה כלל לא בא לידי ביטוי בתגובות הנבדקים. כדי להימנע מאחוז של סיכוי לקבל שוק חציון ההצעות עמד על שבעה דולרים ואילו חציון ההצעה להימנע משוק חשמלי בסבירות של 99%, עמד על עשרה דולרים. הבדל זניח.

המשמעות היא שכאשר אנחנו חוששים וחרדים ממשהו גם אם הוא בסיכון נמוך להתרחש, אנחנו ננקוט בפעולות לא מידתיות כדי לעצור אותו. המוח החושב שלנו נבלם ע"י המוח האמוציונלי שנרתם להגן עלינו וכל הסבר הגיוני לא יועיל. בדרך זו אפשר להבין טוב יותר התנהגות של אנשים במצבי לחץ וחרדה אישיים וכן במצבי חרדה כלכליים או בריאותיים. סונשטיין טוען כי רגשות עזים מטאטאים כל מחשבות אודות הסיכויים הריאליים להתממשות הסיכון.

סונשטיין מצא כי אפשר לגרום לאנשים לחוש הצפה רגשית ולהניע אותם להיות מוכנים לשלם יותר עבור מוצרים או שירותים. למשל, מחקרים מראים כי קל יותר לגרום לאנשים לרכוש ביטח טיסה יקר בגין הפסדים מטרור מאשר מכל סיבה אחרת שהיא. המילה 'טרור' מעודדת דימויים עזים של אסון ובכך מגדילים פסיכולוגית את הגדלת ההסתברות של טרור במוח הקונה.

בדרך זו אפשר להבין מדוע תחזיות של חוקרים מתחום האפידמיולוגיה שמצביעים על קצב ההדבקה בישראל, לא משכנעים איש. ננקטים אמצעי זהירות דרקוניים שעשויים לגבות מחיר מדיני-דמוקרטי, בריאותי על כל היבטיו כולל תחלואה נפשית וכמובן מחיר כלכלי – חברתי גבוה מאוד.

מדיה ונטילת סיכונים

לקיחת סיכונים בחיים ובעיקר בתחום הכלכלי הוא נושא חשוב שלרוב יש בו הרבה חכמה של בדיעבד. מי נוטה יותר לקחת סיכון? מי עצבני וחרד יותר? גם תחום הבריאות הופך לתחום של ניהול סיכונים; האם היה צריך לאגור מסכות, מטושים, מכונות הנשמה שיעמדו שנים במחסנים, ליום צרה? מהו מחיר העשייה או אי העשייה? מי אמור לחשב את ההפסדים החלופיים? איך מחשבים חיי אדם?

אפשר אולי ללמוד דבר מתחום ניהול הסיכונים של השקעות פיננסיות, מייקל באטניק מנהל רווחת העושר של ריטהולץ הציע בימי הקורונה הראשונים למשקיעים חרדים, לא למכור נכסים פיננסים ולממש הפסדים בתיק לעומת משקיעים שלווים יותר, שאולי יכלו להכיל טוב יותר את החרדה אז וכעת ואולי יש להם אפשרות כלכלית להכיל את המשבר.

אבל ייתכן גם הסבר חלופי, שהמשקיעים החרדים צרכו מדיה בכמות גדולה יותר שגרמה להם לקחת סיכון. לדעת באטניק לקיחת סיכונים ששנואה כאמור על אנשים הופכת להיות חלק מחיינו בסביבה לא ודאית התפורה לקטסטרופות עולמיות.

סביר להניח כי גם המצב הנוכחי עשוי להשתנות כהרף-עין, אם יתערער אחוז אחד של אמון הצרכנים בבנקים והלקוחות ירצו את כספם במזומן.

האם באטניק צודק? ההיסטוריה הוכיחה עד כה, שמי שלא פעל בפזיזות הרוויח ומי שנהג בפזיזות מימש הפסדים, חיסל עסקים, הפסיד.

אבל שום דבר בסביבה לא ודאית מבטיח ודאות, מן הסתם נחיה ונראה....