למה כל כך קשה להחליט במה מתאים לי לעסוק?

יותר ויותר אנשים בגילים שונים מרגישים שזהו זה, אי אפשר יותר להמשיך עם העבודה הקיימת אבל הם לא יודעים כיצד להמשיך. במה לבחור? האם זה שווה את ההשקעה? האם אני אתמיד הפעם? למה זה קורה?

אברהם מסלאו אמר לפני כ 70 שנים : שהצייר צריך לצייר והמשורר חייב לכתוב. הוא התכוון לכך שיש לאנשים כישרון, נטייה או רצון לעיסוק מסוים. הרצון הזה חזק ומולד והאדם ישאף לממש אותו בחייו. בעיני מסלאו ואחרים הצורך למימוש עצמי מקצועי הוא ממש צורך מולד וקיים אצל כל אדם, גם אם זה לא ממש ברור לאדם ברגע נתון.

נכון, יש כאלה בינינו שהם כבר מגיל צעיר יודעים שהם רוצים להיות מהנדסי בניין, טייסים, מאלפי כלבים, או ספורטאים. הרוב אינו יודע והוא מגבש את רצונותיו במהלך שנות ההתבגרות והמבוגרות הצעירה דהיינו; בין גילים 15- 30.

גם אילו שכביכול יודעים מה הם יכולים להיות, לא בטוח שהם יבחרו כיום לממש את יכולותיהם. לא בטוח, שמי שיש לו יכולות מתמטיות גבוהות ועשוי להצליח בתחום זה, גם ירצה לעסוק בתחום בו יש לו יכולות טובות כבחירה לחיים מקצועיים מספקים, מהנים ומאושרים. קבוצות רבות של אנשים הלכו פעם לעבודה שלא אהבו במיוחד, פרנסו את משפחותיהם ושאבו סיפוק מכך שהם עשו את "הדבר הנכון" והיו גאים בכך.

מהו ה"דבר הנכון" היום לך? ריצוי האחרים חשובים ככל שיהיו אינו נחשב יותר כסיבה להחזיק בעבודה אלא לסיבה לחוסר אושר. האחרים, כמו ילדים או בני זוג אינם מעריכים יותר את הנתינה המרצה ומתנערים מכל אחריות רגשית להחלטות מסוג זה, לפעמים אפילו צף ועולה כעס מצדם על "ההקרבה".

כל הנחות היסוד של עולם העבודה השתנו לחלוטין. לכן גם סוכני העזרה שסיפקו במשך ארבע עשורים ויותר מענים בדמות מכוני אבחון, מרכזי הערכה, מבחני אישיות ועוד, אינם תקפים יותר שלא לדבר, על – כך, שהמועמדים כבר יודעים "איך לתחמן" את מרכז הערכה. הצורך הוא כסת"ח בתיק העובד.

אחד הקשיים הגדולים ביותר בגיבוש הזהות העצמית, נעוץ בידע חסר ולקוי שמוסרת החברה לאנשים צעירים אודות אפשרויות שונות של תעסוקה, דרך סוכני הסוציאליזציה שלה. הורים, ספרים, מורים, סרטים, מקצועות קיימים, היצע לימודים ומסלולי למידה, כל אילו הם היום, כלים של העידן שעבר. לא סביר שילד בן ארבע שמשחק משחקי תפקידים, שהם ראשית בניית הזהות המקצועית שלו, חולם להיות איש רכש, אבל הוא מתוודע לאפשרות הזו דרך ידע על החברה והיצע לימודי. כאן טמון קושי נוסף וכואב, חלק ניכר מהמקצועות הנלמדים כיום ייעלמו, חלק כבר הצטמצמו וחלק גדול ממקצועות עתידיים עוד לא קיים או לא ידוע דיו.

בני דור ה- Y וה- Z ובעקבותיהם גם הוריהם אינם שואלים יותר מהו הפרופיל התכונות שלי? לרוב הם כבר עתירי ידע על עצמם ממבחנים המתחילים בגן הילדים ועד הצבא לפחות, אימונים, טיפולים ואבחונים רבים שכל מערכת בונה. הם רוצים להיות מאושרים, הפסיכולוגיה החיובית קוראת לזה : לחיות "חיים טובים" וזו כבר איננה רק שאלה של תעסוקה.

קבוצות אחרות הן כאלה שמתעוררות בגיל מאוחר יחסית, ומגלות שלא רכשו שום ידע משמעותי, או מיומנויות תעסוקה והם חשים אבודים לגמרי. תחושת מיצוי עמוקה, כאב, אי רצון לקחת חלק במשחק, לפעמים אי רצון להמשיך ללמוד יותר.. אז מי אני? מה מתאים לי? הם אינם יודעים ועולם התעסוקה אינו יודע לספק מענים כי התשובות אמורות להיות אצל המטופל.

גישת ה Occupational Coaching Psychology - OCP , Career Coaching Psychology או - CCP, מביאות תפיסה חדשה הלוקחת בחשבון שיש לא מעט אנשים שאינם יודעים מה הם רוצים לעשות עם חייהם גם אם הם יודעים במה הם מוכשרים ולפעמים הם גם אינם יודעים במה הם מוכשרים, וגם זו נקודת התחלה טובה.

אנשים פונים אליי עם תחושות של תסכול, כאב, פחד, חשש מהעתיד ואומרים: "אני לא ידע מה אני רוצה לעשות או להיות", " לא רוצה להיות מהנדס, גם אם זה הכי מתאים לי או יותר נכון התאים לי..", "לא ייתכן שאילו הם החיים שלי...".

זה האתגר של החיים העכשוויים ונדרשת רק תכונה אחת מזה הרוצה לחשב לעצמו מסלול חדש:

נכונות להשקיע בדרך אימונית- טיפולית חדשה, המציעה אפשרויות להבנה עצמית ובחירה טובה ומותאמת של עיסוקים ותעסוקה פורצת דרך בחשיבה ובעשיה.

אם את/ה שם , בוא נפגש ונדבר איך לצאת המשבר.