על "שלום", על "סליחה" ועל צרות אחרות של משפחות מורכבות

אחת הטענות הנפוצות ביותר בטיפול משפחתי של משפחות מורכבות היא שילדי בן הזוג האחר אינם אומרים "שלום" בעת כניסתם לבית המשפחה וכמובן ששוכחים לומר שלום ביציאה מהבית. סביב נושא זה ניטשות מריבות בן בני הזוג, בין ההורה הביולוגי לילדיו, בין בן הזוג החדש לילדי בן הזוג השני.

 

טקס אחר שייך לבקשה הצצה מעת לעת: בקשה לפתוח דף חדש ביחסים, עם התניה לקיום שיחה בה תאמר סליחה, או של בן הזוג לילדי בן הזוג השני כתנאי להגעתם לביקורים או בקשה מהילדים לומר סליחה לבן הזוג הפגוע. כמובן יש עוד תלונות רבות ומריבות תכופות הפורצות בין בני הזוג בהקשר להתנהגות ילדי ההורים. אתייחס לשתיים שציינתי, כהצגה הן של פתרונות והן של דרך חשיבה עקרונית. 

 

 

 

הפרת כללים והימנעות מהתנהגות נימוסית 

 

אי אמירת "שלום" בכניסה לבית המשפחה המורכבת, או התעלמות מבן/בת הזוג החדשים הנמצאים בבית ההורה, היא כמובן קריאת תיגר והבעת כעס ואי השתתפות בחוויית החיים המשותפת עם בן הזוג החדש ו/או ילדיו. במפגשים טיפולים ההורה הביולוגי לרוב הודף את טענות בו/בת זוגו וטוען כי הילדים גם לו לא אומרים שלום, לא עונים לטלפונים, שקועים בטלפונים שלהם או במחשב וזו התנהגות טיפוסית של ילדים ומתבגרים ונעשית בהיסח הדעת.

 

מובן שבן/בת הזוג אינם מקבלים את הטיעונים ורואים בהתנהגות הזו גם זלזול וויתור של הבן הזוג על כבוד בן זוגו או זוגתו. הוא הדין לגבי פזור חפצים בבית, השארת לכלוך ואוכל על  שולחן האוכל, למרות שהכללים ידועים ונאמרו פעמים רבות. אם כי אני מוצאת שבנושא אי אמירת ה "שלום"  רמת הפגיעות היא הגבוהה ביותר. התחושה היא של ביטול בן/בת הזוג.

 

לא פעם אומר לי בכאב ההורה הביולוגי : "אני רואה את ילדיי מעט מאוד, הם לא אוהבים להגיע אליי כאשר בת זוגי נמצאת איתי. הערתי להם פעמים רבות שזו נקודה רגישה ויש לומר שלום. אני בעצמי אומר שלום בקול רם כאשר אנחנו נכנסים הביתה והיא כבר שם. ילדיי "מעבירים" איכשהו את הכניסה ולא אומרים שלום. האם אני אמור לחולל מריבה?" היא מצידה לא קוראת להם כאשר ארוחת הערב מוכנה. היא מניחה את קערות האוכל על השולחן וזהו. האווירה נוראית. כל צד מתבצר בעמדתו. האם לא היא זו שצריכה לשנות את התנהגותה?"

 

בת הזוג אומרת בתסכול רב: "אני רואה בהתעלמות ממני סוג של התנגדות ודחיה כלפיי. לא מדובר בתינוקות והם יודעים שלא לומר שלום משמעו - זלזול. מדוע אני בכלל צריכה לספוג את ההתנהגות הזו? ומה יהא בעתיד כאשר הם יגדלו ויעשו ככל העולה על רוחם ואבא שלהם יצדיק אותם? באותה נשימה כן מצפים ממני להכין ארוחת ערב, להתעניין בהם, להיות סבלנית ואמפטית להתנהגות שלהם, להערות הלא נחמדות ליד השולחן. מתנהל פה קרב ואם אני חשובה לבן זוגי עליו לעמוד לצידי."

 

הבן הבכור בן 14 אומר: " לא נעים לי עם בת זוגו של אבי. אני אפילו לא יודע למה בדיוק. לא בא לי להגיד שלום. אני לא אומר שלום לאף אחד. היא מחפשת אותי ואת אחי . מתנהגת כמו ילדה קטנה וזה עוד יותר מעצבן. היא רוצה שנריב עם אבא שלנו. ניסיתי לומר שלום כמה פעמים והיא הייתה חמוצה אלינו בלי כל קשר. גם אצל אימא שלי אני מתנהג ככה."

 

אתייחס לכמה היבטים מרכזיים של הבעיה. זו יכולה להיות כל בעיה שיש בה אי הענות לחוקי הבית. זריקת לכלוך על הרצפה, פזור צעצועים וחפצים בכל הבית, השארת שירותים מלוכלכים או רטובים, פזור אוכל , מריבות ושיח אגרסיבי ליד השולחן, התעקשויות ועוד ועוד.

 

המכנה המשותף לכל ההתנהגויות הללו הוא אי הרצון לשתף פעולה עם החיים החדשים שמצא ההורה הביולוגי. הסיבות לכך רבות ומגוונות ופרטתי את העיקריות בטרילוגיית המאמרים "משפחות מורכבות – טיפול מורכב"

 

ברור כי מתנהל מאבק כוחות גלוי שבו הילדים-קורבנות הזוגיות החדשה- מיתממים, ההורה הביולוגי -בתפקיד המושיע- מגונן ובן/בת הזוג החדש הוא המאשים. זהו משולש פסיכולוגי לא קל להתרה כיון שהיחסים הגרועים ב"משולש הפסיכולוגי" משקפים עוינות מוכחשת הן של הקרבן והן של המאשים.  כדי להצליח בטיפול בבעיה יש לבסס כמה הנחות יסוד. 

 

מה ניתן לעשות?

 

1. חייב להיות בירור עומק עם הילדים וההורים אודות הנושאים המהווים חסמי אושר. ברור שילדים זהירים בפתיחת לבם ולא בקלות הם יאמרו מה שבאמת מפריע להם. לעיתים הדברים לא פשוטים ולא יאמרו כלל בנוכחות בן/בת הזוג החדשים, כמו: תחושות שאינם סומכים על בן הזוג החדש שהוא אכן "עושה טוב" להורה שלהם. חשש מניצול של ההורה, ביקורת על התנהגויות לא מקדמות של בן/בת הזוג כמו אפליה ברורה של הילדים שלו/שלה מולם, "פרצופים" ואי נחת כאשר הם מגיעים, הקפדת יתר על כל טעות או מחדל שלהם ועוד. זה המקום להיעזר באיש מקצוע אשר ידע לתווך את המסרים כראוי ולמצוא פתרונות מתאימים לבעיות. בעומק של משקעים קשה יהיה למשתתפים למצוא לבד את היכולת לטפל בעצמם.

 

2. חייבת להיות הסכמה בוגרת בן בני הזוג מהן התגובות המותאמות להתנהגות הילדים. כאשר כל צד "מושך" לכיוון אחר, הילדים מנצחים. התגובות חייבות להיות מידתיות, רלוונטיות להתנהגויות שהופרו, מותאמות לגילאי הילדים, קצרות והולמות ביקור קצר. לאחר הטלת הסנקציה יש לעבור לסדר היום. 

 

3. אמפטיה והקשבה אמיתית – יסודות האושר המשפחתי. אין לפתוח בסנקציות לגבי התנהגויות הילדים, ללא שיחה מקדימה, פתוחה ומסבירה מדוע קשה לקבל את ההתנהגות של הילד. גם אם ההורה האחר מרשה לו לנהוג כך בביתו, או חברים נוהגים כמותו, צריכה להיעשות הפרדה מושכלת עם הסבר מנומק.  מניסיוני שיחות הסבר ודיון אמתי שבו כל צד הביא את ראיית עולמו, והייתה הקשבה אמתית, פתרו את רוב הבעיות אצל ילדים.(נושא נפרד הוא הסתגלות של ילדים הסובלים מבעיות רגשיות או הפרעות קשב וריכוז) האמפטיה, ההקשבה והבנת הראיה של כל צד במערכת היחסים המורכבת, הם התנאים המרכזיים לאושר משותף.

 

4. ניסיון להציע פתרונות אחרים מאלה הנהוגים כיום בכל נושא העולה על הפרק. המציעים יכולים המבוגרים או הילדים או יחדיו אבל רצוי ובהחלט ניתן ליצור פתרונות אחרים המקלים על החיי המשפחה המורכבת.

 

5. הומור, פרופורציות לגודל "הבעיות" ברור אישי מדוע אני נלחם כל כך בילדים צעירים? האם זו איננה השלכה של פחדים לא מודעים? האם אני נוהג בילדיי בדרך זהה? האם אני מצפה שבן/בת זוגי ינהגו בקשיחות יתר עם ילדיהם אולי כמו שקורה לידיי עם ההורה האחר?, שאלת שאלות אלו ואחרות בליווי הומור , הם מרכיבים העשויים להקל על כאב המפגש בין אדם זר לילדיו של בן /בת זוגו.

 

ולבסוף שווה לזכור שלפעמים הסיבות להתנהגות הנראית לנו פוגענית במפגיע, לא קשורה אלינו כלל. להלן ציטוט מדבריו של אורי נער בן 15 , בעל התנהגות אופיינית של דחיה כביכול. אורי אינו אומר שלום בהגיעו לבית מגורי האב, עולה לחדרו ושוהה כל הביקור מול המחשב עד לזמן ארוחת הערב. בארוחת הערב הוא שותק ובסופה מאיץ באביו לקחתו הביתה. הוא יוצא בלי לומר תודה ושלום.

"אני שונא לבוא לבית של אבא . מעצבן אותי לעזוב את הבית שלי והחדר שלי וללכת אליו. כל פעם שאבא בא אני שמח לראות אותו אבל מתבאס ללכת מהבית. אימא אמרה שאני חייב. הייתי מעדיף לא לבוא אליו הביתה. אשתו בסדר אבל קשה לי. המילים לא יוצאות לי מהפה. היא לא עושה לי שום דבר רע. היא שם. הכול מעצבן ומבאס אותי אצלו. אני מת לעוף משם. מתי שאני יכול אני אומר לאבא שאני חולה. אבא יודע שהרבה פעמים זה לא נכון, אבל עוזב אותי. אין לי סבלנות לנאומים שלו ושלה על ההתנהגות שלי, אני רוצה שתעזבו אותי בשקט."

 

לקח מספר פגישות פרטניות עד שהצלחתי להגיע לווידוי הזה מאורי...כמובן שחלו שינויים בסדרי הראיה ובאופיים בהסכמת האם המשמורנית. היחסים שופרו בהדרגה, היום הם טובים יותר כאשר אורי מגיע לבית אביו, לעיתים רחוקות יותר כמובן וללא דרישות של ציות לחוקי הבית. לאחרונה דיווח לי האב כי אורי ירד לצפות איתם טלוויזיה ובגמר הארוחה פינה את הכלים שלו מהשולחן.

 

במציאות משפחתית מורכבת, זה השג משמעותי.

 

Please reload

פוסטים מומלצים

למה שרבוטים - Doodling בזמן הקשבה מוציאים מהדעת?

October 17, 2017

1/10
Please reload

חדש בבלוג
Please reload

תגיות