סבא ג'פטו וסבתא חנהל'ה - חיים רק באגדות

תוחלת החיים עולה ודור ההורים צולח בקלות את גילאי השמונים. לתופעה זו של אריכות ימים מופלגת היבטים נרחבים על חיי הקשישים וחיי ילדיהם שגם הם כבר מבוגרים למדי. זו תופעה חדשה גם לעולמות הרפואה, הפסיכולוגיה, הכלכלה והמשפט. אכן אנשים מאריכים חיים, אך איזה סוג של חיים אלה? האם אדם בגילאי השמונים באמת עצמאי, רהוט וצלול? כיצד משתנים יחסי הורה-ילד בגילאים הללו, מהי מידת הכשירות של קשישים לקבל החלטות? מה מאפיין את מצב הרוח של רבים מהם ומדוע חלק לא רוצה להמשיך לחיות, למרות שבורך באריכות ימים?

בפוסט אתייחס רק למספר אפיונים בולטים של זקנה מופלגת: שינוי במצב הפסיכולוגי של קשישים ושינוי ביחסי המשפחה הרב-דורית. כמובן שישנם כאלה שהם צלולים בדעתם, חזקים בגופם, אינם תלויים בילדיהם אך, הם עדיין מיעוט.

הרפואה מאריכה את תוחלת החיים אך לא תמיד את איכותם

בשלוש השנים האחרונות חל שינוי מעניין בחתך הפונים אליי לסיוע. אמקד אותם בשתי קטגוריות: ילדים בני 50 ו- 60 שאינם יודעים כיצד לנהל את חייהם מול הוריהם הקשישים וקשישים שפונים בעצמם לייעוץ על רקע של מריבות תכופות וויכוחים מרים בין בני הזוג. אלו הן לא מריבות אוהבים.

לכאורה, החלום מתחיל להתגשם, אנשים צולחים עם תרופות וניטור רפואי רציף, את גילאי ה- 70 וה- 80 והם היו אמורים להיות מאושרים, עוד מעט באמת תתקיים הברכה; עד 120 שנים. במקום זאת הם ובני משפחתם מתמודדים עם כמה תופעות חדשות ודי קשות, שלא היו מעולם. מעט מאוד ספרות מקצועית יש בנושא, עדיין אין גוף מחקרי רחב ומבוסס על תופעות הגריאטריה אך, הקליניקה מספקת לנו היבט מרתק על הגיל בו ציפינו שסבא יהיה מתוק ועוטף, כמו סבא ג'פטו וסבתא תפנק ותחבק לנצח את כל ילדיה ונכדיה.

במקום זאת אני חווה עליה תלולה של תלונות על עצבנות בלתי פוסקת, מריבות תכופות ורגישות יתר של ההורים הקשישים; תלות כלכלית בילדים המעכבת עזרה לנכדים; תלונות ללא סוף על נטישה; שכחה וחזרתיות יתר של סיפורי העבר ללא קשר אם הם נכונים או לא; התגברות של פתולוגיות, כמו: פרנויה, נטיה לשקר, נטיה לסכסך בין הילדים ובני זוגם; אגוצנטריות מוחלטת; דיכאונות וחרדות שתרופות נוגדות הדיכאון הרגילות לא רק שלא עוזרות, אלא לפעמים מגבירות את הדיכאון, העצבנות והחרדה. אבא ואימא נעלמו.

דוגמאות ששמעתי במהלך טיפולים בקליניקה -

"ברגע שאני יוצאת מפתח הדלת של אמי, היא כבר אומרת לי וילדיי, מדוע אתם לא באים? תבואו עוד.." האם זו מניפולציה? האם זו דמנציה? פחד מפרידה ונטישה?

"אימא, אני עובד, אגיע בשעה שש ואקח אותך לרופא בזמן, התור שלך בשעה שבע". אמי עונה לי: "אני לא יודעת אם אחזיק מעמד עד אז..." אמי הייתה מנהלת סניף בנק גדול, עצמאית לחלוטין, היא בת 83 כעת. אשתי רותחת על התגובות האלה ואני בן 62 סבא לנכדים יושב משותק בכיסא שלי ולא יודע אם לצאת מהעבודה או לא...

מה קורה לקשישים?

אפיונים של קשישים מאריכי חיים, לקט מהקליניקה.

כל התהליכים הגריאטריים מתרחשים בד בבד ולאורך שנים, אך לצורך הרחבת ההבנה, אפרק אותם לנושאים בדידים:

1. ירידה קוגניטיבית דרמטית - מעט מאוד קשישים הינם בעלי זיכרון טוב לטווח קצר וגם סיפורי העבר שנראים מדויקים לעיתים, משובשים ומותאמים לסיפור החיים אותו רוצה הקשיש להציג. הקשישים שחשים באובדן הזיכרון מכחישים את הירידה בזיכרון, רוגזים כשמתקנים אותם ונעזרים בטכניקות פשוטות כדי להראות שהם מזהים את הנכד או זוכרים היכן נרתיק המשקפיים.

המחקר הנוירולוגי מדבר על מוות של תאים בחומר האפור במוח, פגיעות בחלקי המוח השונים, ייצור חלבונים מואץ ועוד. כמו שעור הגוף מתרפה ומסת השרירים מדלדלת כך גם הכישורים החשיבתיים. אחד המאפיינים הקשים של תופעה זו הינה חשדנות באחרים בצורתה הקלה ופרנויה בצורתה הקשה.

הקשיש נהיה חשדן לגבי כוונות מיטיבות של האחרים כלפיו ויחד עם אובדן הזיכרון קצר הטווח, הוא בקלות יכול להאשים את המטפלת, הבן, הנכדה בנטילת חפצים, אי מתן תרופות ועוד. זו התלונה השכיחה ביותר; מריבות תכופות בין הקשיש למטפליו כאשר הוא משוכנע שרק לוקחים ממנו חפצים או מונעים ממנו טיפול נחוץ ומזניחים אותו. לעיתים החשדנות הופכת לפרנויה של ממש עד מצבים פסיכוטיים המלווים בדמיונות שווא, התקפי חרדה עזים וחשש מפגיעה גופנית.

גם לילדים קשה לקבל את מצב ההורים והם משתפים פעולה עם ההורה הקשיש, אולי מתוך פחד לגלות את הדמנציה ועמה היעלמות האדם שכה אהבו. הילדים נדרשים לעזוב את עיסוקיהם ולהגיע לבית ההורה שחושב שאיבד את ארנק הכסף או שהעובד הזר גנב לו את הארנק ולמצוא את הארנק בארון הכביסה. לקנות מכשיר שמיעה שאבד, משקפיים שאבדו ונמצאו אח"כ מתחת למיטה.

הילדים נאלצים לפשר בין העובד שרוצה להפסיק לעבוד לאחר שהואשם בגניבה, ולהתמודד עם מריבות בלתי פוסקות של הקשיש עם הקרובים אליו אודות תרופות, טיפולים ורכוש, השילוש הנפוץ של פחדי הקשיש. מכיוון שהוא עצמו אינו זוכר היטב אילו טיפולים הוא עבר או צריך לעבור, האם כבר לקח או קיבל את התרופות שלו להיום ומה קורה עם הכסף והרכוש שלו. זו מערבולת של רגשות מצד כל הנוגעים בדבר.

2. ירידה דרמטית בשליטה העצמית - בגילאים צעירים יש לאדם "בולמי זעזועים" רגשיים וחשיבתיים; הוא מודע לטוב ורע רגשי, אישי וחברתי ומבין את ההשפעות הנרחבות של מעשיו. בגילאי שיבה מופלגת תכונות לא נעימות שהיו בבקרה ואיזון, עולות להן ביתר שאת עם הירידה בבקרה ובשליטה העצמית. הקמצנות היא התכונה הראשונה שצצה. מי שהיה "חסכן", מרבית הסיכויים שיהפוך לקמצן קשה בעיקר כלפי עצמו עד כדי דילול הארוחות. מי שהיה לא מסודר יהפוך למוזנח בהופעתו ומרושל. מי שהיה ביקורתי יהפוך לקשיש עם התפרצויות זעם כלפי קרובים והתבטאויות חסרות טאקט. מי שהיה נתון ל "מצבי רוח" יהפוך לדיכאוני. לקשיש בהרגשתו אין מה להפסיד יותר, בעיקר אם הוא חש חלש וזנוח.

אצל אדם שבאופיו היה רגזן, נוטר טינה ובלתי מתפשר, יהיה קל לעורר כעסים רדומים, קנאות ישנות, סכסוכים עתיקים שישכיחו מליבו מה הוא רצה, את מי אהב ועל מה חשב מספר שנים קודם לכן. ישנה התכנסות לתוך ה"עצמי" כחלק מפחדי הנטישה שלו את העולם ושל קרוביו אותו. ישנה הצפה של רגשות קשים שאינם מאוזנים ואינם נשלטים ע"י הקשיש.

כך בקלות ניתן להטות את לב הקשיש לרצונות של קרובים או אנשים חמדנים. לפתע מופיעות הבטחות כאלה ואחרות בשם הקשיש הבלתי מאוזן רגשית או צוואות טריות שנעשו במצב פסיכולוגי סוער. הנה למשל מקרה שהגיע אליו לקלינקה: "אבי הקשיש חי בבית אבות, לאחר מות אמנו. אני גר בארה"ב בניגוד גמור לעמדתו של אבי שהיה לוחם בשורות "ההגנה" ופטריוט ציוני. הייתי עמו בקשר לאורך השנים וגם בקשר הדוק עם בית האבות. לא ידעתי איזה טיפול "מסור" הוא מקבל שם, עד שנפטר בגיל 89. התברר שבקלות רבה "הוזכר" אבי הקשיש בעובדה שבנו נסע לחו"ל ונטש את המדינה ואת הוריו. הכעס פרץ כאילו הדברים שוב התרחשו כעת והקשיש בגיל 84 שנים חתם צוואה חדשה לטובת "המטפלים המסורים" בבית האבות."

3. הצפת רוגזים וכעסים - החזרה הביתה לחיים משותפים עם בן הזוג מתחילה כבר בשלהי שנות ה- 60 לחיים, והחכמים מאריכים את עבודתם עד לאמצע שנות ה- 70. זו אינה חזרת אוהבים לקן אהבים. הוא נוחר והיא מתעוררת, היא מבשלת והוא לא אוכל, הוא כרוך אחרי הנכדים והיא רוצה לבלות אתו לבד... ההפרדה בין חדרי השינה היא צעד ראשון ונבון לשלמות זוגית. הילדים כמובן באמצע מעורבים בכל פרט של חיי הוריהם. בני הזוג מתקשים לערוך קניות יחד, הוא קצר רוח והיא צריכה שיסיע אותה, הוא מלכלך את הבית והיא רק מנקה אחריו.

קוצר הרוח לרוב נובע מכך ששלושים שנים הם בעצם לא היו ביחד יומיום. העבודה, גידול הילדים ומילוי כל המחויבויות החברתיות והמשפחתיות העבידו אותם עד כלות. בעבר היו חיים עוד כמה שנים יחד ובאמצע גילאי ה- 70 לפחות אחד מבני הזוג היה הולך לעולמו. היום זה לא קורה. "אני אוהב אותה מאוד וזקוק לחיבוק וחום" אמר לי מטופל בן 78 ואשתו בת ה- 76 ענתה: "לא רוצה מגע, שלא יגע בי, אני דואגת לו בכל, לא מבינה מה חסר לו, אשתדל יותר...". תמיד זה היה כך ביניכם? "לא, פשוט הוא נרדם בכל מקום, אני עסוקה עם הנכדים והוא שמוט, הוא עבר טיפולי כימו וזה שינה הכל אצלי, קשה לי לגעת בגוף שלו..."

הנכונות לפשרות ולגמישות נעלמת... האישה שלפעמים היתה הצד החלש במערכת היחסים מתחזקת דרך השליטה בבריאות בן הזוג, נזקקות הילדים והנכדים, מסרבת להתגמש כבעבר וכך נוצרים סכסוכים מרים ומשפילים, חשיפת סודות, חיים ללא בקרה, עלבונות אישיים ואף אלימות. מדי פעם עולה בתקשורת אירוע בו קשיש או קשישה הרג את בן/בת זוגו הקשיש. להערכתי, מצב זה רק יגדל כיוון ששני ההורים הם בעצם זוג זרים, מותש, לפעמים חולה שצריך לחיות יחד כאשר אין צורך אמתי לחיות יחד. גירושין בגיל 70? כן. פרידה ומגורים נפרדים? כן. הפרדה בין דירות בדיור מוגן? כן.

מה ניתן לעשות?

1. להיות ערים לשינויים החלים אצל ההורים ולקבל אותם בהבנה. ההתעלמות אינה מרפאה את סימני ההזדקנות המופלגת, אלא רק מאריכה את הסבל ומונעת מתן טיפול הולם. לא לחשוש מטיפולים פסיכיאטריים. לעיתים רבות יש לרפואה מה להציע כדי לשפר את איכות חיי הקשישים ומשפחותיהם.

2. להיות ערים לעובדה שידוע זה מכבר שתרופות נוגדות דיכאון אינן משפיעות כמצופה על קשישים. לבדוק שוב ושוב את התרופות והמינונים עד למציאת הכדור המתאים. יש להסתמך רק על מומחים גריאטריים.

3. לקבל ייעוץ לבניית החיים מחדש לזוג. אם יש צורך בהפרדת מגורים, כדאי לבצע אותה.

4. להיזהר מאוד ממטפלים חדשים "מסורים" בן אם מדובר בבן משפחה או מטפל בדיור מוגן או עובדת רווחה.

5. לא לאפשר מתן מתנות גדולות, לא לבצע רכישות גדולות וכתיבת צוואות אחרי גיל 70.