top of page

סליחה ומאבקי כוחות אצל הורים גרושים וילדיהם

לעיתים תכופות מגיעים בני זוג המבקשים להתמודד עם בקשת "סליחה" כתנאי להמשך יחסים בין בן זוג - לילדיו של בן הזוג האחר, או בקשת הילדים לקבל סליחה מבן הזוג. גם זה כתנאי להסדרת ביקורים, או כל יחס נורמטיבי במשפחה. לעולם אשאר תמהה מה פשרה של סליחה הניתנת בכפיה ואין מאחוריה דבר זולת ניצחון כפוי על האחר.

חלק חמישי בסדרת המאמרים אודות "משפחות מורכבות" – הסליחה כאמצעי השפלה.

15670607647_1e0c824928_z.jpg

Photo by Daiana Robinson, is licensed under CC BY-SA

מרביתן המוחלט של המשפחות המגיעות להתייעץ בנושא "הסליחה", עברו כבר כמה סבבים של מתן/קבלת סליחה מילולית זה מזה, ואחריה כישלון מוחץ. הסיבה כפולה, אין ערך לסליחה הניתנת תחת לחץ של בן הזוג הדורש את אמירת הסליחה מילדיו של בן הזוג, כתנאי להמשך היחסים. זו סליחה מהשפה ולחוץ. שנית, "טקס בקשת הסליחה", הופך משיחה מבהירה ומאירה, ללגיטימיזציה של הצגת אולטימטום בתוך המשפחה, וליחסים רווי תוקפנות.

אין בבקשת סליחה, אלא ניסיון ברור של כיפוף היד לאחר ולהראות כי ניצח. בשיחה אמתית שיש בה אמפטיה והבנה לנקודת מבטו של האחר, גם אם היא לא מוסכמת, אין צורך לומר "סליחה", היא כבר משתמעת מאופי השיח ומתכניו.

מדוע אם כן, משפחות שחוות את העדר הסליחה, שבות ומבקשות את הסליחה כתנאי לשיקום היחסים, הגעה לשולחן החג, הבאת הנכדים, מילוי סדרי הראיה ועוד?הסיבות מגוונות:

1. עילגות רגשית – בקשת הסליחה היא, הדרך היחידה שהם מכירים כדי להסדיר את היחסים והיא קלה יותר יחסית, מאשר עריכת חשבון נפש כולל וקשה דיונים מעמיקים עשויים להיות בתחילה סוערים מאוד כאשר כל הרגשות צפים. לאנשים רבים הצורך בניתוח עומק נראה מיותר, מייגע ולא שייך. "מה שהיה, היה נסתכל קדימה". סוג של עילגות רגשית. הבעיה היא שקשה להסתכל קדימה כאשר העלבונות והפגיעות יושבים על הלב. לא פעם יש רצון שהבעיות תיפתרנה מאליהן. זו הסיבה שכל בקשת סליחה ללא ברור עומק אמפטי , נכשלת.

2. חשש מעימותים ומריבות- אנשים רבים חוששים מהצפות רגשיות שישנן בהתחלת התהליך, עת הדברים עולים. לא פעם אני שומעת נועץ שאומר: "חבל שבאנו, פתחנו תיבת פנדורה. רק יותר גרוע כעת. נאמרו דברים קשים שאין חזרה מהם." אנשים רבים היו מעדיפים שלא להתמודד עם התכנים הקשים במשפחתם ולהמשיך לחשוב שהבעיות תיפתרנה בקרוב. הקושי להתמודד בעת עימות הוא קשה מאוד לחלק מהאנשים והם בהחלט היו מעדיפים אמירת סליחה לא משמעותית ולקנות להם עוד זמן של שקט.

3. כניעה לסיפוקו של בן הזוג או הילד הדורש את הסליחה ונטייה עיוורת לא להבין כי אין מאחורי הסליחה אלא השפלת האחר. דברי האב: "בבקשה אוהדי, תאמר סליחה לרותי (בת הזוג של האב) , חבל שאתה מתעקש. זה כלום לומר סליחה והכול יחזור למקומו. מה קשה כל כך? לא חבל על הסבל של כולנו, אם מילה אחת קטנה יכולה לפתור את הבעיה? אח"כ אני אקנה לך מה שתרצה..". האב בעצם מבקש מבנו לעשות שקר בנפשו וקונה את ההסכמה במתנה, חופשה או צעצוע יקר ערך. הבן מבין כי אין ערך לסליחה ולכן גם שינוי לא יתרחש. יתר על כן, בעתיד כאשר רותי תטעה אתו, הוא ידרוש כתנאי להמשך היחסים עמה ועם אביו, לקבל סליחה. איש אינו שוכח טקס "זובור" שעשו לו.

4. לעיתים מטיל ההורה על הילד את חרדותיו ופחדיו מהקשר עם בן הזוג התובע סליחה. ציטוט משיחה של אם לבתה: "חשוב מאוד שתבקשי סליחה מרן. התנהגת אליו גרוע והוא נעלב. רן אמר שהוא לא יהיה במקום שאת נמצאת, עד שתבקשי סליחה. בשבתות הוא לא יבלה איתי אם את מצטרפת, ליל הסדר אותו הדבר וכן הקפצות לסבתא ולביה"ס בבוקר, מבוטלות כעת. למה את מתעקשת ? מה כבר הוא עשה לך? אני לא רוצה להיכנס למי צודק ומי לא, פשוט בקשי סליחה. אני מבקשת את זה ממך. אני חושבת שפשוט ימאס אם לו, אם לא נמאס לו כבר מאתנו..." הבת ההמומה הפטירה: "טוב, אבקש סליחה מהאיש הזה. אם זה עושה לך טוב...".

5. ראיית שחור – לבן עם שכנוע עצמי של צדק, היא גורם משמעותי בעניין הצורך לקבל התנצלות ו/או סליחה. ראיה זו גורמת לנוקשות אישיותית עם משוכנעות עצמית גבוהה ורצון עז להוכיח כי הצדק יצא לאור, ובעקבות זאת ילדי בן הזוג ילמדו לכבד אותי. חשיבה הורית נוקשה, נוקשות הורית ותפיסה המציאות בדרך של "רעים, "טובים" עשויה להופיע במערכת יחסים זוגית, במשפחה ובעבודה.

מה ניתן לעשות?

בקשת סליחה או התנצלות הינם תוצאה של שיח בונה וכן ואינם מטרה בפני עצמה. בקשת סליחה בלבד, ללא הכרה בתרומה האישית לפגיעה באחר והבנת עולמו התפיסתי והרגשי, נועדה מראש לכישלון. עם כל הקושי שיש בחשיפה ובשיחות נפש מעמיקות, לרוב אין מנוס מברור שיטתי שבו כל צד לוקח אחריות על חלקו ומבין באמת, הן את מניעיו ואת כוונות האחר. התנהגות ניתן לפרש בכיוונים רבים. אם לא מבררים, לא יודעים!

תנאי נוסף לשיקום מערכת היחסים הינו ראיה עתידית בה מוצעים פתרונות לבעיות שעלו. הצעת פתרונות ועידוד נקודות החוזק ביחסים הם הבסיס לכך שאכן יחול שינוי. כאשר להבות האש גבוהות מדי ומספר בני המשפחה המורחבת עולה על ארבה אנשים, יקטן הסיכוי למצוא לבד פתרונות המקובלים על כולם. מעל גילאי הילדות האמצעית (גילאי שש- שבע) שימוש בסמכות הורית בלבד, ללא מתן הסבר או הצעת פתרון לא רק שלא תועיל, אלא תביא להסלמת המצב. במצב זה רצוי לפנות לאיש מקצוע.

כנות ואמפטיה, הינם שני גורמים עליהם יש לעבוד כי הם אינם טבעיים בסיטואציות רוויות מתח. הצורך להגן על ה"עצמי" גובר על כל שיקול דעת נבון. למשל: כאשר בני הזוג יכולים להכיר במשאלת הילדים לשהות עם ההורה הביולוגי שלהם, וללא בן/בת הזוג האחר וילדיהם, אזי קל יותר להבין ולסלוח, ל"חוצפה" של הילדים שאינם מצייתים לבן הזוג , ורוצים קשר עם ההורה שלהם.

אמפטיה אין פירושה להסכים או להצדיק את עמדת האחר אלא להבין את רגשותיו ועולמו. מניסיוני, כאשר ניתנת אמפטיה והכלה, הסליחה היא טבעית והדדית. המרתק ביותר בעיניי בהליך טיפולי שמתחיל מתביעה לסליחה הוא שדווקא זה שנכנס עם תנאי ה"סליחה", מוצא את עצמו מבין את עולמו של האחר ומצטער מעומק לבו, על אשר אירע.

מכאן הדרך פשוטה וקלה לכונן יחסים עתידיים הלוקחים בחשבון את הצרכים האמתיים של כל בני המשפחה המורחבת.

פוסטים מומלצים
חדש בבלוג
תגיות
ארכיון
עקבו אחרי הבלוג
  • Facebook Basic Square
RSS Feed
bottom of page