דילמות ומחשבות בעקבות ספרו של דויד צוויג : "הבלתי נראים" בהוצאת" פנגווין

בעולם שבו המוטו:"עשית ולא פרסמת- לא עשית", טוען דויד צוויג כי בנושא של הבנת האושר והסיפוק העצמי מהעבודה, כדאי ללמוד מהאנשים "הבלתי נראים" שהם מאפשרי החיים של כולנו כמעט בכל תחומי החיים והם אינם ממותגים, אינם ידועים ואף אינם זוכים להכרה ציבורית עולמית או ארצית. מתוך החלטה שלהם, מעטים יודעים על מעשיהם.

בעידן שבו כל יציאה מהבית נרשמת בפייסבוק, כל מנה במסעדה מועלת לאינסטגרם, כל מחשבה והגיג מתועדים בטוויטר./.כיצד מתוגמלים רגשית אנשי מקצוע שאינם ממותגים?

צוויג טוען כי ישנם בעלי מקצוע שככל שהם מבצעים את עבודתם טוב יותר כך אנו שומעים עליהם פחות, בניגוד למקובל; שכל המצליח להשיג הישג, זוכה לחשיפה ומיתוג גבוה יותר. למעשה טוען צוויג בעלי מקצועות אלה, מתפרסמים רק כאשר משהו משתבש.

האם מישהו מאיתנו מכיר את טכנולוג המזון של "תנובה"? התשובה היא לא. אם נכיר את שמו זה יהיה אך ורק אם מחלקתו כשלה ומוצרים פגומים יצאו לשוק. כך הכרנו בשעתו את כל בעלי תפקידי אבטחת איכות המזון ב"רמדיה". מי יודע מה שמו של המהנדס הראשי שבעקבות עבודתו המאוד מקצועית מגדלי "עזריאלי" עומדים על תילם? לבד מאנשי מקצוע בתחום בניית גורדי שחקי, איש אינו מכיר את המהנדס הראשי של הפרויקט. אבל, כולנו יודעים מי היה היזם ומי הארכיטקט של הבניינים.

אם נחשוב, נגלה כי מאחורי כל הצלחה' בכל תחום חיים, נמצאים העובדים "הבלתי נראים", שאינם ממותגים, שמשקיעים יום יום שעה שעה, עבודה קשה ואיכותית למען ההצלחות והישגים ששמם לא יקשר בהם. מה מניע אותם? מאין הם שואבים את הכוח?

דוויד צוויג חקר ארגונים רבים בארה"ב ומחוצה לה, ראיין בעלי מקצוע מצליחים בקנה מידה עולמי בתחומים שונים והגיע למסקנות מעניינות;

1. העובדים "הבלתי נראים" מונעים מדחף פנימי חזק להישגיות ללא פשרות. השגת יעדי ההישגיות האישית הם עבורם הפרס הגדול ללא הזדקקות לתרועת ההמונים. חלקם אף לא אוהב את החשיפה התקשורתית ושלא כל שכן אינם מרגישים צורך כלל בחשיפת הישגיהם. מי שצריך ומבין בתחום עיסוקם, יודע כיצד להגיע אליהם.

2. העובדים "הבלתי נראים", מונעים מתחושת סיפוק של מימוש עצמי מקצועי עמו הם מזוהים עמוקות. חשוב להם לממש את המקצוע אותו הם רכשו- להיות מטפל מוצלח, מהנדס מוצלח, מרדים מצוין, בקר איכות חף משגיאות, פחח מעולה, רתך מצוין ועוד. ה"בלתי נראים" שואבים סיפוק והנאה מעצם יום עבודתם במקצוע אותו רכשו, שלמים עימו ואינם חולמים "להביא את המכה". בסופו של דבר ייתכן שהם גם עושים כסף רב, בגלל המקצועיות ללא פשרות וטיב עבודתם, אך זו אינה המטרה לשמה הם קמים בבוקרו של יום עבודה.

3. השאיפות של העובדים ה"בלתי נראים" הן בתחום מקצועם. אין בלבול וזיגזג בין מקצועות, מטרות ושאיפות. לרוב אילו אנשים שעובדים שנים רבות באותו תחום, צוברים ידע וניסיון רב ונהפכים בהדרגה לשם דבר בתחומם. ההתמקדות והתמקצעות מאפשרת לעובדים "הבלתי נראים" לצבור ידע רב מניסיונות מוצלחים כמו גם מתקלות, ללמוד מניסיון האחרים בתחום וכך לקדם את עצמם בעזרת ניסיונם של אחרים. הם האנשים שגם קוצרים את פירות השקעתם בגלל הנכונות להתמיד במערכות העבודה שלהם, להיות שמחים ומאושרים בחלקם, ואז גם הקידום "המפתיע" מגיע. ההסבר פשוט: הם אילו שנמצאים במקום הנכון בזמן הנכון, שזו ההגדרה הפשטנית "למזל" בארגון. הם תמיד שם; יציבים, שאפתניים, אוהבים את עבודתם ואת חייהם המקצועיים.

מה ניתן ללמוד מהספר החשוב הזה?

סתירה כמעט מוחלטת לכל התיאוריות וההמלצות העממיות לשיטות כיצד צריך לנהל קריירה.

לא תמיד קיים צורך במיתוג ופרסום אישי מושקע. העולם מוצף פרסום וממותג עד זרא, החושים אינם קולטים כבר את המסר. לכן המסרים נהיים בוטים יותר, רעשניים וקולניים יותר, דרמטיים ומשופעים בטרגדיות קורעות לב ואז הכול נשכח מהעין ומהלב. העובד "הנראה" זה שהשקיע בפרסום עצמי, במיתוג עצמי, בלוגו חדשני, בטיזר מתוחכם, בקליפ חדשני ביו טיוב, בפוסטים ובבלוג מתחכם, מרגיש מאוכזב, ריק וככזה שהשתמשו בו לרגע וזרקו, אם ההמונים לא צבאו על פתחו. התלות בתשומת לב היא הגורם שעשוי להביא לכישלון רועם ולא להצלחה.

מה עשוי להביא להצלחה?

התכונות הערכיות שאנשים החלו להעריך פחות, הם המפתח להצלחה:

הישגיות הנובעת ממוטיבציה פנימית, פעם קראו לזה "חדוות היצירה או העשייה".

אהבת המקצוע - עוד ערך שזנחנו, פשוט לאהוב לפגוש בבוקר את הלקוחות שלך, את העובדים עמך, לשמוח מיצירה חדשה, מהתקדמות מקצועית ומפתרון בעיות בתחום העיסוק. הרחבת הידע בתחום העיסוק מתוך עניין אמיתי ולא מתוך כורח.

זהות והזדהות עם ערכי העבודה - יציבות, התמדה, שקדנות, מצוינות, הגורמות אושר לבעליהם.

שאיבת סיפוק והנאה מעצם העיסוק ביום העבודה עצמו, זה המניע של אותם עובדים, זו הסיבה לשמחתם ואילו הם גם התוצאות המתגמלות.

עם זאת הספר מעורר תהיות, כיצד רואה צוויג, עובדים הזקוקים לתשומת לב רבה וחיזוקים חיצוניים בסביבת עבודתם, מה דינם של מקצועות שמטבעם זקוקים ליחסי ציבור ופרסום, כמו: אמנים, יוצרים, מעצבי אפנה, שדרני טלוויזיה?

לי נדמה שבספרו צוויג ניתח את העובדים מאחורי הקלעים הנהנים ממקומם, כקו חשיבה לכל אלה המרגישים כי פרסמת ולא עשית- עשית.