נישואים פתוחים: בין חירות לבחירה ומחיריה

בעשור האחרון אנו עדים לעלייה בשיח הציבורי סביב נישואים פתוחים – מערכות יחסים זוגיות בהן אחד או שני בני הזוג מקיימים קשרים אינטימיים עם אחרים בהסכמה הדדית.

אם פעם נחשב הנושא לטאבו, כיום הוא נדון בגלוי בבלוגים, פודקאסטים, ובקליניקות של פסיכולוגים כמוני, כשזוגות באים להתייעץ בשאלת האם לפתוח את הקשר, או להתמודד עם השלכות של מהלך כזה.

מה עומד מאחורי הרצון לפתוח את הנישואין?

בני זוג בוחרים לפתוח את הנישואין ממניעים שונים, שחלקם נוגעים לצרכים מיניים, אחרים נובעים ממשאלות רגשיות, ולעיתים זהו ניסיון מודע לשמר את הקשר הזוגי תוך הכרה בכך שלא כל הצרכים יכולים לבוא על סיפוקם במסגרת מונוגמית. חוקרת המיניות טריסטן טאורמינו, בספרה Opening Up, מתארת מנעד רחב של קשרים לא מונוגמיים – החל מנישואים פתוחים לצרכים מיניים בלבד, ועד לפוליאמוריה רגשית ורב-זוגיות מלאה. לדבריה, אין "מודל נכון אחד", אלא צורך בשיח בלתי פוסק, הגדרה חוזרת של גבולות, ובגרות רגשית.

להלן כמה מהגורמים השכיחים המשפיעים לרעה על נישואין פתוחים:

שחיקה מינית לאורך זמן – הרצון לריגוש ולגיוון, מבלי לפרק את התא המשפחתי.

פערים בתשוקה – צד אחד שחש חוסר, והצד השני שאינו מעוניין עוד בקיום יחסי מין.

נטייה פוליאמורית – תפיסת עולם שמאמינה באפשרות לאהוב יותר מאדם אחד בעת ובעונה אחת.

רצון בשוויון מגדרי וערכי – קריאת תיגר על מוסכמות תרבותיות של בעלות, קניין ושליטה בגוף ובתשוקה של האחר.

 האידיאולוגיה מול הפסיכולוגיה: האם זה באמת עובד?

מן ההיבט הפילוסופי, נישואים פתוחים יכולים להיתפס כפרקטיקה כנה יותר, שמאפשרת לצרכים האותנטיים של בני הזוג לעלות על פני השטח. אך בפועל, לעיתים קרובות אני רואה פער בין הרעיון האידיאולוגי לבין החוויה הרגשית בפועל.

מחקרים כמו אלו של Conley et al. (2013), מראים כי אנשים בקשרים לא מונוגמיים מדווחים על רמות דומות של סיפוק זוגי כמו בזוגות מונוגמיים, ולעיתים אף יותר פתיחות ותקשורת. עם זאת, במרבית המקרים נדרשה עזרה מקצועית, שכן פתיחת קשר חושפת רגשות קשים, כמו תחושת השוואה, דחייה, וקנאה. מחקר אחר, Are Open Marriages Psychologically Healthy for Couples?, מדגיש שמערכות לא מונוגמיות אינן בהכרח פחות יציבות ממונוגמיה – אלא שיש שונות גבוהה בין זוג לזוג. ההצלחה תלויה בגורמים כמו יכולת תקשורת, ניהול קונפליקטים, בגרות רגשית ונכונות להציב גבולות.

גם כאשר שני בני הזוג הסכימו באופן רציונלי על פתיחת הקשר – מנגנונים פסיכולוגיים עמוקים מופעלים.

התחושות הנפוצות הן:

קנאה – תגובה אבולוציונית להגנה על הקשר הזוגי. לא תמיד ניתן "לתכנת את עצמנו" שלא להרגיש אותה.

חרדת נטישה – פחד עמוק שהקשר ה"פתוח" הוא בעצם מבוא לפרידה.

פגיעות בערך העצמי – חוויה חוזרת ש"אני לא מספיק" לעומת האובייקט החדש של התשוקה של בן/בת הזוג.

בלבול זהות זוגית – מה מייחד אותנו כזוג אם התשוקה לא בלעדית?

ספרה המרגש של מולי רודן וינטר, More: A Memoir of Open Marriage, מתאר את ההתמודדות היומיומית הזו מנקודת מבט אישית. וינטר, אשת קריירה ואם לילדים, מתארת כיצד פתיחת הנישואין עוררה תחושת חופש אך גם חידדה כאבים ישנים: חוסר ביטחון, געגועים לאינטימיות בלעדית, וחיפוש מתמיד אחר איזון רגשי.

 

ילדים ותא המשפחה: שאלות מוסריות ופרקטיות

כאשר יש ילדים בתמונה, השאלות מורכבות יותר.

ההשלכות האפשריות:

שאלות של יציבות וביטחון – עד כמה ילד מרגיש בטוח כאשר הקשרים של ההורים אינם בלעדיים?

מודל זוגי מתעתע – מה הילד לומד על אהבה, בלעדיות ונאמנות?

סודות ושקרים – גם כאשר הקשר פתוח, לא תמיד הילדים יודעים, ונוצרים מרחבי סוד, שמעמיסים רגשות אשמה או כפילות תפקודית.

נישואים פתוחים ככלי להצלת הקשר – או הארכת הגסיסה?

יש זוגות שפותחים את הקשר מתוך תחושת מבוי סתום – בניסיון להחיות את הקשר, אך לעיתים זהו ניסיון נואש להימנע מהתמודדות עם בעיות עומק. זהו פתרון טקטי לבעיה אסטרטגית. במקום טיפול זוגי, בניית קרבה, שיחה כנה על משיכה ודחייה, בוחרים בסיפוק צרכים ע"י גורמים חיצוניים על מנת שיספקו את מה שאין בפנים.

מצד שני, יש גם סיפורים על זוגות שהצליחו לשמר אינטימיות ושותפות עמוקה דווקא מתוך האמת והחופש ההדדי, כל עוד היו גבולות מוסכמים, תקשורת כנה בלתי פוסקת, ואחריות רגשית של שני הצדדים.

מתי פתיחה של קשר היא תהליך בונה?

✅ כאשר שני הצדדים מעוניינים בכך, ולא מתוך כניעה או פחד לאבד את בן הזוג.

✅ כשהגבולות מוגדרים מראש, כולל מה מותר, מה אסור, ומה עושים כשקשה.

✅ כאשר יש ליווי מקצועי (טיפול זוגי, קבוצות תמיכה)

✅ כשיש תשתית יציבה – תקשורת, חברות, אכפתיות, יכולת להכיל כאב ולקחת אחריות.

 

 ✅ מהם "החוקים" הנפוצים לנישואים פתוחים?

להלן פירוט של הקטגוריות המרכזיות וכללים שכיחים שכלולים בכל אחת מהן. חשוב לזכור שכל זוג בונה לעצמו "חוקה זוגית" אחרת – אך יש עקרונות משותפים שחוזרים כמעט תמיד:

1. עקרונות יסוד

שקיפות מלאה – הסכמה מראש על מה משתפים (פרטים, רגשות, זמנים) ומה לא.

הדדיות – שני הצדדים שווים בזכות לפתוח את הקשר. אין צד אחד ש"מותר לו" והשני "צריך להתמודד".

הסכמה מודעת – לא מתוך לחץ, לא מנקמה, לא "כי אחרת יעזוב אותי" – אלא בחירה משותפת ומתמשכת.

2. 🚦 גבולות ברורים

עם מי מותר? – לדוגמה: רק אנשים לא נשואים, לא מהעבודה, לא חברים משותפים.

איפה? מתי? כמה פעמים? – האם מותר לשוב לאותו פרטנר יותר מפעם אחת? רק בזמן נסיעות? רק בסופי שבוע?

ביחד או לחוד? האם הולכים יחד למפגשים עם זוגות? האם מביאים הבייתה פרטנרים נוספים? האם כל אחד מוצא פרטנר שלישי?

רגשות אסורים או מותרים? – יש זוגות שמתירים קשרים מיניים בלבד; אחרים מאפשרים גם קשר רגשי (פוליאמוריה).

3. 💬 תקשורת ועדכון

דיווח מראש או בדיעבד? – יש זוגות שדורשים לדעת כל פרט; אחרים מעדיפים מינימום מידע.

בירור רגשי קבוע – יש לקבוע זמן שבועי או חודשי לבדוק: איך כל אחד מרגיש? האם הכללים עדיין תקפים?

4. 🧪 בריאות מינית

בדיקות מין תקופתיות – לרוב אחת ל-3 או 6 חודשים.

שימוש קבוע באמצעי מניעה – לרוב חובה בשלב הראשון לפחות.

אחריות להודיע במקרה של חשיפה למחלות – כלל ברזל.

5. 🛑 מצבים חריגים שמצריכים עצירה

קנאה קיצונית שאינה משתפרת

סימנים של ריחוק רגשי בין בני הזוג הראשיים

הסתרות או שקרים

התאהבות לא מתוכננת שמערערת את הקשר המרכזי

6. 📜 חוזה זוגי רשמי או לא רשמי

יש זוגות שעורכים ממש מסמך כתוב או חוזה רגשי שמנסח את הכללים האלה. לפעמים נעזרים בוויכוחים, לפעמים זה בסיס לשיחה טיפולית.

דוגמה לכללים (כפי שדווחו במחקרים ובספרות):

בספרה של טאורמינו, Opening Up, היא מציעה עשרות דוגמאות לכללים זוגיים. כמה מתוכם: לא מביאים פרטנרים הביתה.

לא נשארים לישון מחוץ לבית. מוגבלת לשניים-שלושה מפגשים עם אותו אדם.

אין שום דבר רומנטי: רק מין. אין יחסים בתוך מעגל החברים של בן/בת הזוג.

אין בילויים עם הפרטנר כמו סרטים, מסעדות וכו'. אין שיחות נפש וקרבה עם הפרטנר

"נישואים פתוחים" הם בעצם שם כללי למגוון רחב של הסכמות אינטימיות בין שני אנשים.

הכלל הכי חשוב הוא שאין דבר כזה "פתוח בלי גבולות" – הגבולות הם אלה ששומרים על הבסיס הרגשי של הזוגיות.

מה קורה בנישואים פתוחים חד צדדיים?

כאשר אחד מבני הזוג בוחר לפתוח את מערכת היחסים בעוד שהשני מעדיף להישאר מונוגמי, נוצרת דינמיקה מורכבת שדורשת התמודדות רגישה וזהירה. מצב זה נקרא "נישואים פתוחים חד-צדדיים", והוא מציב אתגרים ייחודיים לשני הצדדים.

 מה אומר המחקר?

מחקרים בתחום מצביעים על כך שיחסים פתוחים חד-צדדיים יכולים להצליח, אך דורשים תקשורת פתוחה, גבולות ברורים והסכמה מודעת של שני הצדדים. במקרים בהם צד אחד מרגיש לחוץ או נגרר להסכמה, עולה הסיכון לקונפליקטים, קנאה ופגיעה באמון.

בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שזוגות במערכות יחסים פתוחות מדווחים על רמות דומות של שביעות רצון זוגית כמו בזוגות מונוגמיים, אך רק כאשר יש הסכמה הדדית ותקשורת פתוחה.

⚠️ אתגרים:

קנאה ואי-שוויון: הצד המונוגמי עשוי לחוש קנאה או תחושת נחיתות, במיוחד אם הוא מרגיש שהצרכים שלו אינם מקבלים מענה.

פגיעה באמון: אם ההסכמה לפתיחת הקשר לא הייתה מלאה או נבעה מלחץ, עלולה להיווצר פגיעה באמון ובתחושת הביטחון בקשר.

פערים בתקשורת: העדר שיח פתוח על רגשות, גבולות וצרכים עלול להוביל להצטברות תסכולים ולהחמרת הקונפליקטים.

🛠️ המלצות להתמודדות

שיח פתוח וכנה: שני הצדדים צריכים להביע את רגשותיהם, חששותיהם וצרכיהם באופן גלוי וללא שיפוטיות.

הגדרת גבולות ברורים: קביעת כללים מוסכמים יכולה לסייע ביצירת תחושת ביטחון ובהפחתת קונפליקטים.

ליווי מקצועי: פנייה לטיפול זוגי או ייעוץ מקצועי יכולה לסייע בהתמודדות עם האתגרים ולחזק את הקשר.

בדיקה עצמית: כל אחד מבני הזוג צריך לבחון האם מבנה הקשר הנוכחי מתאים לו, והאם הוא מוכן להמשיך בו בתנאים הקיימים.

 

לסיכום, נישואים פתוחים חד-צדדיים יכולים להצליח, אך רק כאשר יש הסכמה מלאה, תקשורת פתוחה ונכונות של שני הצדדים להתמודד עם האתגרים. ללא אלו, הסיכון לפגיעה בקשר עולה משמעותית.

נישואים פתוחים אינם פתרון קסם, אלא אתגר רגשי מורכב, שמצריך בשלות, בגרות, תקשורת בלתי פוסקת, ונכונות להתמודד עם רגשות עזים. הם יכולים לפרוץ דרך לאינטימיות חדשה – או לשחוק עד דק את מה שעוד נותר.

הם עלולים להכאיב, לפרק, לבלבל – אך הם גם יכולים לשחרר, לקרב ולהעמיק. לא לכל אחד, לא בכל שלב בחיים – אך עבור זוגות בשלים ובעלי תקשורת פתוחה, זו יכולה להיות בחירה מודעת שמביאה איתה הרבה אור.

אם אתם שוקלים פתיחת קשר – אני מזמינה אתכם לשיחה כנה, בראש ובראשונה עם עצמכם, ואז זה עם זה.

זה לא עניין של "מותר או אסור", אלא של "האם זה נכון לי? לנו? עכשיו?".