top of page

"לא להוריד את התפרים"- החלמה ושיקום מטראומת הלחימה

"הגוף חזר אבל הראש לא", היא תופעה ידועה של פצועים בהחלמה, משפחות וחברים באבל, חיילים החוזרים שלמים בגופם לחייהם אבל לא מסוגלים לחזור לתפקד כרגיל.

בכל אירוע טראומתי חלק מהנפגעים ממהרים למחוק את סימני האירוע וחלק אחר מתקשה להוריד ולמחוק את שרידי האירוע מגופם. בהשארת סמל או שריד מהפגיעה יש רצון לא לתת לאירוע הקשה לעבור ולהימחק, כמו שניצול שואה בחר להשאיר את המספר שקועקע על זרועו.



אני:" היה נדמה לי שהיית צריכה להסיר את התפרים, אני טועה?"

ל (ניצולה ממסיבת ה"נובה"): " כן, אבל אני דוחה את זה מיום ליום"

אני: "למה? מה את מרגישה בקשר לזה?"

ל:" זה בטח יראה לך מוזר ממש, אבל קשה לי ממש ללכת ולהוריד את התפרים...(שתיקה) ...קשה לי לחשוב על זה שאם אוריד את התפרים אהיה רגילה.."

אני: " מה פירש רגילה?"

ל: "  כמו כולם. כאילו כלום. כאילו חזרתי ל 6.10...זה הזיכרון שלי ואנשים מסביבי ששואלים אותי על זה ואני רוצה שידברו וישאלו אותי... הסרת התפרים זה כאילו לוותר להם, לשכוח, ללכת הלאה ואני לא מוכנה..."

אני:" אני מבינה...זה מוקדם מדי לעבור הלאה לסדר היום עבורך..."

ל:" כן...לא יכול להיות שזה יעבור החברים שנהרגו, האבל הכבד של כולנו. התפרים עוד צריכים להיות איתי ועליי..."

אני: " קחי את הזמן עד שתרגישי שזה הזמן להוריד את התפרים.."

מצב השיקום והחזרה לשגרה מלווה בכמה קונפליקטים מהותיים, זיכרון  מול שכחה, אבל ונסיגה מול החזרת החיים, המשכת הרוטינה מול שינוי, חזרה לחיים לתוכניות קודמות מול שינוי ועוד.

אתמקד בפוסט הזה בכמה מהקשיים הבולטים המאפיינים את השיבה מאזורי לחימה.

הקונפליקט בין חזרה לשגרה ולבין שימור הזיכרון

"  אני לא יכול להיות בבית עם הילדים יותר מחצי שעה רצופה. קשה לי ממש, בא לי לקום וללכת קצת."

"לאן?"

"לא יודע ממש, אולי לעשות סיבוב עם האוטו, אולי לים... האמת היא שהכי בא לי להיפגש עם החברים שלי מהמילואים ואפילו לא תאמיני בא  לי גם קצת לחזור למילואים... נשמע גרוע. הא?.."

"לא, ממש לא. האם עשית חלק מהדברים? האם דיברת עם אשתך על מה שעובר עלייך?"

"קשה לי לדבר על זה עם אשתי. היא מאוכזבת וכועסת עליי היא חיכתה כ"כ הרבה זמן שאשוב וכאילו לא שבתי. היא עקצה אותי בערב פסח, ואמרה, אולי תחזור למילואים, שם טוב לך..."

ד.ר. שחזר אחרי  שמונים ימי מילואים בהם התגעגע מאוד למשפחתו מרגיש מאוכזב מעצמו. הוא לא פה ולא שם. הוא יודע שעליו לחזור לתפקוד מלא עד הצו הבא בסוף מאי, אבל מתקשה להינתק מהעולם האחר שהיה בו בעצימות גבוהה. זהו קונפליקט מתמשך של רבים החוזרים מהלחימה ומתקשים לחזור לשגרה. למחוק, לשכוח, לשים בצד ולו רק לזמן מה, את מה שעבר לאחרונה. יש הנחה וזמן שהמשפחה מוכנה לתת אתנחתא נוספת אבל בבית עם ילדים ורעיה שחוקה, מהר מאוד נגמר הזמן.

כך גם ל.ס. שרוצה לצאת, לחזור לעבודה ומתקשה. פשוט לא מסוגלת.

אני בחרתי להפעיל כמה מתודות של עזרה וסיוע, בטוח שזו לא פסיכותרפיה או טיפול מבוסס תובנות. הבנתי כי חוויה אנושית זקוקה להד והכלה אנושיים. 

  • ראשית נתתי מקום לכל המחשבות, הקשיים ההרהורים ה"מאכזבים", בשיח ביני לבין המשתתפים. לא יצרתי יחסי מטפל-מטופל סטנדרטיים, כי אולי בעוד דקה תהיה אזעקה, ושנינו נרוץ למקלט יחד וללא גבולות של מטפלת-מטופל. מצאתי שהגדרת "עזרה" רגשית עבדה היטב. יחד עם שיתוף רגשי בגובה העיניים, הרי גם אני נמצאת במצב רגשי דומה.

  • כדי לסייע לפונים המתמודדים עם זיכרון מול רצון לתפקד במציאות, נדרשת עבודת הכלה והבנה גדולה בצד "ניעור" קליל להתחיל לפגוש את החיים שנשארו מאחור.

  • יחד עם ל.ס. בחרנו שלושה יעדים אותם היא יכלה לממש בהדרגה. כמו: לצאת מהחדר ולפגוש חברים במקם העבודה. לא לעבוד. רק לספר ולשתף מה קרה ולחזור כשנהיה קשה.

  • ד.ר. בחר להגדיל את טווח הזמן עם הילדים ועם בת הזוג.

  • בחרתי לפתח אצל הפונים הכלה והבנה של קשיי האחר. הבנה של אי הנעימות להעסיק מחלים מפציעה, הבנה של פחדי הנשארים בעורף ומתן מקום מכבד לתרומת הנשארים יחד עם אי הפחתה של הקשיים של מי שלא נפגע ורק המתין.

  • גיבוש מקורות תמיכה וסיוע ביום יום, יחד עם חיזוק והרשאה לקחת זמן לבהייה, אי עשייה, נתק, וחזרה ל"כאן ועכשיו".

  • גיבוש וביצוע של מטלות המסייעות לגישה פרו-אקטיבית.

הפתרון העקרוני לסוגיית זכירה מול זיכרון הוא התנקות הדרגתית מזיכרונות מעכבים ועיצוב בין בדמיון או בין במציאות חוויות אקטיביות, פורות ומתגמלות.

שימור האבל והכאב מול שינוי והיפרדות

ל.ס. שהתקשתה להסיר את התפרים עשתה זאת לבסוף כאשר היא גומלת בליבה לא לשכוח, להנציח בדרך שתוכל את חבריה שנהרגו באזור המסיבה. אבל, תקופה לא קצרה היא התקשתה לתת לאבל לחלוף, להוריד את התפרים. היא חווה בלבול בין הרצון לדבר, להזכיר לכולם ושיידעו מה היא עברה כדי שזה לא יעבור לשווא לבין הרצון לשתוק, לבכות, לנחם הורים של חברים שנהרגו, לשבת בחדר בשקט.

בהדרגה עם ליווי של חום, דאגה קשר רציף מעבר לפגישות הפרונטליות השבועיות, (קיימנו קשר גם במדיות נוספות). היה חשוב לל', בחורה נורמטיבית, לעמוד בציפיות של עצמה וסביבתה. היא ניסתה מספר פעמים לחזור למקום העבודה ובסיוע הבעלים לעבוד מעט שעות. בפועל, היא לא יכלה לשאת את הרעיון של עבודת שרות עם אנשים. זה היה נראה לה מופרך ולא הגיוני. לא מסתדר. היא לא חזרה לעבודה עד לרגע זה וספק עם תחזור לעבוד בתקופה הקרובה. ייתכן שאם תוכל היא תפנה ללימודים באוקטובר הקרוב.

להמשיך את הקיים או לעצור את הרכבת

י.ל. הוא אנליסט שעוסק במתן שירותים פיננסיים ללקוחות החברה המשפחתית בה הוא מועסק כשכיר המיועד לרשת את העסק. הכרנו לפני המלחמה והיו לנו תוכניות עסקיות גדולות. י.' חזר ולא חזר. נפגשנו במשרדי החברה והוא נראה כשמח להמשיך מהמקום בו הפסקנו לפני החגים של אוקטובר 2023. הריחוף שלו התחיל אחר כחצי שעת עבודה. הוא התנתק.

"מה קורה?"

"לא יודע. נראה לי מוזר לשבת ועבוד כאן איתך כאילו כלום, כאילו את חזרת מארה"ב ואני מטוסקנה...(צוחק)

"מה תרצה שנעשה?"

" לא יודע, האמת חשבתי הרבה זמן על העסק ועל החיים שלי ולא יודע אם אני רוצה להמשיך...את מבינה..."

"כן בטח מבינה , זה הכי טבעי, אם לא היה כך, זה באמת היה מוזר."

"משהו בי זז, השתנה. הרדיפה אחרי לקוחות נראית לי מאוסה. הרדיפה אחרי כסף, תכניות שיווקיות, יעדי מכירות רבעוניים, מוצרים פנסיונים וכל השמות נראים לי מין בדיחה גרועה. שטויות שהיינו שקועים בהם. אבא שלי מחכה כ"כ לשנת 2024 שנת מהפך בעסק. אני לא כאן. לא בזה.... אני יודע מה תגידי לי...לא לקבל החלטות כעת"

"זה מדויק ואתה זוכר על מה דיברנו בקשר לקבלת החלטות. על מה אתה כן חושב?.."

"שזה הזמן לקבל החלטות כואבות מאוד. אם לא עכשיו אז מתי?... לא יכול לחזור להיות עכבר קטן שרץ על תוף מסתובב כמו אבא שלי, כמו כולם כאן במדינה ...ואני שרק חשב על כסף, נוחות, חיים טובים פתאום כאילו נפתחה לי צ'אקרה במוח ואני חושב מה עם כל אלה שנפצעו או נהרגו? כסף יסדר הכול? "נשחד" אותם בכסף ונסדר אותם בחיים? לדעתך, אני בסדר? אני שפוי עכשיו או פעם הייתי שפוי?"

" אני מבינה את הרגשתך ואת הביקורת. מה כן היית רוצה לעשות?"

"לא יודע, אולי פשוט לעוף מפה... עד הצו הבא...."

עם הרבה הבנה והכלה , שאלות ותשובות ושמירה על אי פגיעה בקיים, החל י.ל. להכניס את הסערה למקומה. הוא החליט לטוס לשלושה שבועות לריענון עם חברים מהמילואים.

המפגש המרסק עם החזרה לשגרה קשה בגלל עומס הציפיות של האדם עצמו ושל סביבתו. פ. י. שחזר ממילואים ממושכים מספר: "כשאשתי אמרה לי שחיכתה לי כדי שנקנה יחד לברדודל כמו שסיכמנו לפני חצי שנה, חשבתי שאני בהזיה. לא הבנתי מה קורה לה. איפה אני ואיפה רכישת כלב ואיפה היא...חשבתי שהיא צוחקת אבל היא הייתה רצינית מאוד. "

המפגש הקונפליקטואלי גורם לאנשים לקושי מהותי להמשיך את הקיים כפי שמצפים מהם. משפטים כמו "חיכינו לך ארבעה חודשים עכשיו הכול יחזור לשגרה", שבאים מכוונות טובות, גרמו לש.נ. לסגור את החברה הקטנה שבבעלותו להחזיר כספים ללקוחות ולטוס למזרח.

יצירת "שקט" והרגעת המצב הם כלים מרכזיים שהשתמשתי בהם כדי לתת "נשימה" לחוזרים. זאת למרות הציפיות, סוף הכוחות וחרדות קיומיות של הסובבים אותם. ג.פ. בקש ממעסיקיו לאחר ייעוץ של התנעה תעסוקתית שני ימי עבודה מהבית, שלא נהוגים בחברה, וקיבל. אני מניחה שללא פתרון זה, הוא היה עוזב.

לסיכום,

  • הסיוע והעזרה לשבים ממילואים קשה להגדיר אותו כ"טיפול קלסי" של תובנות וחיפוש אחר גלויים פנימיים. זו עבודה שמאחוריה רקע ולימודים אך הרובה היא תמיכה, עזרה, הכלה, הרגעה ומתן נורמליזציה ולגיטימיזציה לרגשות סותרים וסוערים.

  • הפונים נזקקו לתמיכה מרובה זמינה ורצופה ולא לשעה שבועית

  • הפונים הזדקקו לייעוץ והכוונה לפעמים ממש עצות של כדאי או לא כדאי לעשות. לפעמים עצות של בלימת מצבי קושי או עידוד למצוא את משאלות הלב.

  • רוב הפונים ידעו ה הם לא רוצים. ההיפך הוא בהכרח הפתרון אלא מציאות אחרת מותאמת יותר. גורם שהכרתי ממחקר הדוקטורט שלי.

  • ניצלתי את המשבר ליצירת מציאויות חדשות מותאמות יותר לזמן הזה שייתכן שגם הן בעוד זמן ישתנו שוב.

  • רוב הפתרונות נשענו על גישה אינטגרטיבית וערוב כל השותפים בחיי הפונה כדי ליצור שיבה נכונה לחיים.





Comments


פוסטים מומלצים
חדש בבלוג
תגיות
ארכיון
עקבו אחרי הבלוג
  • Facebook Basic Square
RSS Feed
bottom of page