ילדים מבוגרים רעילים

"ילדים רעילים" המנצלים, מענישים, ומתעללים בהוריהם היא תופעה מורכבת ומצערת שמקבלת הרבה פחות תשומת לב ממה שמגיע לה. מנגנונים אלו כוללים טכניקות מניפולציה שונות כמו גזלייטינג, הגזמת אירועים מהעבר, הוצאת אירועים מהקשרם, יצירת אשמה אצל ההורים, ניצול ויצירת סכסוכים משפחתיים.

כדאי לשים לב למנגנונים המפורטים בהמשך. בחנו אם גם אתם נמצאים בבעיה עם ילד מבוגר שמתעלל בכם. ילדים רעילים היו תמיד, אך לא בהיקפים המדווחים כיום, מהסיבות שאעמוד עליהן בהמשך.

המקורות לתופעת "ילדים בוגרים/מבוגרים רעילים" נובעים מגורמים חברתיים-תרבותיים, מאופי התא המשפחתי הגרעיני, הסגנון ההורי וכמובן מאישיותו של הצאצא.

התופעה הרווחת של ילדים בוגרים רעילים- (יב"ר) החלה עם השינוי המהותי ביחסי ילדים -הורים, בהם ההורים הם האחראים ללידתו של הצאצא לעולם, ולכן אחראים על חייו ואושרו עד סוף ימי חייהם. הצאצא לעולם אינו חייב דבר להוריו. למרות היותה מדויקת ונכונה, אמירה זו בהקצנה שלה, משקפת הסרת אחריות מלאה של הצאצא מחייו וגורלו גם בשנים שהוא כבר מבוגר, ושנים רבות, כבר אינו בחזקת הוריו. תרבות ה"מגיע לי", הזכאות לקבל, "לא בא לי" יחד עם התחינה הקבועה של ההורים, רק תהיה מאושר, מייצרת לא פעם בלבול, תסכול וכעס ביחסי הורים-ילדים.

עידן ה "Post-Truth" מביא עמו גישה המחריפה סכסוכים. בעת הנוכחית לא חשוב כלל, אם אירועים התרחשו או לא, חשובה ההרגשה, התחושה העמומה לפעמים, שדברים אולי התרחשו. אי אפשר לברר חוויות עבר, זה מייגע, מעצבן מאוד את היב"ר שרוצה הכרה לא רק במה שקרה, אלא גם, לפעמים, במה שלא קרה. הצאצא יכול לטעון לזיכרונות מגיל שנה וחצי, שספק רב אם התקיימו. לדבריו זו החוויה שלו וכך הוא חש. אם זה היה או לא, להם זה לא משנה. ההורה בן לדור אחר, עומד די נדהם מול התופעה החדשה, שלא משנה אם אירוע מסוים אכן התרחש תחת אחריותו, הוא אחראי לרגשות הצאצא בן השלושים או הארבעים המצפה ממנו להבעת רגש וגם לא פעם לפיצוי.

מחקריה של Loftus בנושא זיכרונות כוזבים, לא מדויקים, או שגוים לחלוטין, מצביעם על כך, שאדם בטוח שהם נכונים. לופטוס הראתה כמה קל יחסית לגרום לאדם לזכור אירוע שלא קרה כלל, באמצעות מתן רמזים או הצגת מידע בצורה מניפולטיבית, ולראות בהם חוויות אמת העשויות לפרק חיים שלמים. לופטוס הצביעה על "תסמונת הזיכרון השקרי" False Memory Syndrome המתארת מצב שבו אדם בטוח שהוא זוכר אירוע מסוים, אך למעשה האירוע לא התרחש כלל. Hyman & Pentland הצביעו על הטיות ועיוותי זיכרון מניפולטיביים בילדות, שאנשים מאמינים שהם אכן התרחשו, מפרטים אותם ומסבירים דרכם את כישלונותיהם וצרכיהם בחיים. שימוש בזיכרונות מוטים עשויי לגרום להורים לחוות תחושות של כאב, לחץ ואשמה

תרבות האשמה הקבועה של ההורים, מביאה לקיצון את הטענות נגד ההורים ותליית האשמה באי הצלחה בלימודים, בזוגיות, בעסקים, ברקע של הבית ובהתנהגות ההורים. מצבי אבל, נטישה קשה, משברים שפוקדים את חיי הצאצא, יוצרים כאב עז, לפעמים כזה שקשה לשאת. במצבים מעין אלה, אנשים מחפשים את גורמי הכישלון, ובוחרים לא פעם בהורים כאלה שיצרו את תבנית הכישלון של הצאצא בן הארבעים.

האם, לרוב תהיה אשמה יותר מהאב, ולרוב ההורים המבוגרים יבקשו סליחה ויצטערו על טעויות שנעשו בעבר בגידול הילדים. האשמת האם תהיה תסמין שכיח יותר ולרוב קשה יותר, גם אם האב הוא זה שפגע בצאצא בעבר. לעיתים, דווקא העמדה הפייסנית של האם בפרט וההורים בכלל, ונכונותם לספיגה ללא תנאי, מעוותות את הפרספקטיבה של האירועים, מחריפה אותם ומביאה ליחסים רעילים רווי אשמה, מניפולציות של שליטה והצטדקויות שווא.

נקודה נוספת שיש צורך לחדד אותה, היא הקונפליקט הולך וגובר בין דור ההורים הקשישים לילדיהם המבוגרים. היום דור ההורים המבוגרים, מאריכים חיים, נראים צעירים, נמצאים בכושר טוב נוסעים ומבלים. מצד אחד זה נפלא, אך מנגד ההון והמשאבים המשפחתיים, לא עוברים דור מוקדם יותר מבעבר. היום, לילדים בני שישים ושבעים פלוס יש הורים, עם כל המשתמע מכך. עם הזמן, ההורים נהיים בני שמונים ותשעים, ולא נמצאים בבריאות טובה וזקוקים לתמיכה ועזרה, מה שמקשה עליהם, גם אם יש להם יתרות הוניות, לחלק אותן. לא תמיד זה תהליך מודע אצל הילדים, אבל את ביטוי רחשי הכמוסים אני מוצאת אצל בני/ות הזוג שאומרים לי בלי להתבייש: "מתי הם כבר יעברו מהעולם וירווח לנו כלכלית נוכל לעזור לעצמנו ולילדים שלנו...".

עודף השנים יחד, מאפשר גם לחלוק זמנים טובים אך גם להעלות קשיים וזמנים רעים שהיו בעבר, כולל העדר חמלה להורים בני שבעים וחמש הנשפטים על אירועים שקרו לבנם בן החמישים, לפני ארבעים שנים. יש פנאי לזה, ההורים נתפסים "צעירים" ו"מתפקדים" ואין סיבה לחוס עליהם. בלזק, שייקספיר וכמובן פרויד העלו בצורה רחבה ומפורטת את הרצון הכמוס לרשת את ההורים, כמה שיותר מוקדם.

ולבסוף, אי אפשר להימנע מלדון בכך שיש ילדים רעילים באופיים, ברמה המוסרית שלהם, בתדר שלהם בדיוק כמו שיש הורים כאלה. יאנוש קורצ'ק טען שאנו מייחסים לילדים טוהר, תמימות, מלאכיות, והם ממש לא כאלה. הוא טען שכבר בגילאים צעירים מאוד יכל לראות בין היתומים שגדלו אצלו בתנאים שווים, את השקרן ואת המניפולטור, את טוב הלב ואת הרברבן. יש ילדים לא בריאים בנפשם, מעורערים עם קווים של הפרעות נפשיות ועם הפרעות אישיות פעילות מגיל צעיר, שיוצרים חיים קשים מאוד להוריהם ולסביבתם, ולא באשמת ההורים.

באופן כוללני אוכל לחלק את התופעה של יב"ר לשתי קטגוריות מרכזיות: הראשונה היא אלה המתחשבנים עם הוריהם על אירועי עבר בין אם זה עבר רחוק או עבר קרוב יותר. הקטגוריה השנייה היא אלה שרוצים שליטה על חיי הורים, רכושם וזמנם. הדרכים להשגת המטרות הללו הן מגוונות ותלויות באישיות הצאצא, מערכת היחסים עם ההורים בעבר ובהווה, צרכים ומניעים אקטואליים של הצאצא (הצלחתו בעבודה ובנישואיו, רווחה כלכלית, ילדים בריאים ועוד).

אסקור כעת את הקבוצה הראשונה, אלה הרוצים להתחשבן עם הוריהם. הם נוקטים במספר פעולות שכדאי לשים לב אליהן במיוחד. המלצות להתמודדות ישנן בפרק האחרון.

מנגנוני רעילות ביחסים שבין ילדים להוריהם:

1. גזלייטינג

מדובר במניפולציה פסיכולוגית שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק במציאות, בזיכרונות או בתפיסות שלו. יב"ר, עשוי לספר מחדש אירועים מהעבר עם עיוותים משמעותיים או שקרים מוחלטים, ולהתעקש שהגרסה שלו נכונה.

הסיפורים הם בשטף בלתי נגמר בשיחות טלפון, בפגישות פנים אל פנים בכל שעות היום והלילה. מתקפה של רגשות, סיפורים ופרטים מטלטלים שנחשפים עשרים ושלושים שנים לאחר שקרו. תמיד מלווה לזה אפקט רגשי מטלטל מאוד, זעזועים קשים שגורמים להורים להטיל ספק בזיכרונות שלהם, לערער את ביטחונם במה שקרה בחיי המשפחה, בעת שהם היו אנשים צעירים, בריאים ומתפקדים.

אני משווה את התהליך הזה למלחמת התקפה (בליץ קריג) שאי אפשר להימלט ממנה אלא אם רוצים להרחיק את היב"ר מהחיים המשפחתיים. מהלך כזה כמעט לא אפשרי, לאור כל הטענות הקשות שמוטחות כעת. ההורה מוצא את עצמו מחושק לשיחות קשות, מותש וחסר אונים. הם אינם יכולים להביא גרסה אחרת, שכן זו בגידה או התעללות חדשה בצאצא.

במצבים כאלה מגיעה אליי לרוב, האם המותשת, לפעמים עם כאבים פיזיים בחזה, לחץ דם בשמיים, סחרחורות, חוסר שינה וחוסר תיאבון.

א' בת 55 מגבעתיים, מורה בתיכון, מספרת כי בתה תוקפת אותה בטענות ובצעקות שחורכות את נשמתה: "הבת שלי חוזרת כ"כ הרבה פעמים על זה שבעלי הרביץ לה בילדותה ועומדת וצועקת ואומרת: אימא את לא זוכרת? את לא זוכרת? את משקרת...

אני כבר לא יודעת למי ולמה להאמין. אני לפעמים חושבת שהיא צודקת. אני זקוקה לעזרה לפני שאני אתמוטט לגמרי. אני רוצה לנתק קשר איתה אבל קשה לי לחשוב על זה. היא הבת שלי."

אני:" דבריה של טלי נכונים?"

האם:" היו לבעלי התפרצויות זעם והוא לא אדם נעים באופן כללי. הוא מעולם לא היכה אותה כפי שהיא טוענת. אני זוכרת שהיו בינו ובינה פיצוצים אחרי שהיא הוציאה אתת נשמתו. הוא דחף אותה בחוזקה ממנו לעבר הספה, בעת מריבה כשהייתה בת עשר. היום היא בת עשרים ושבע עובדת וחיה בדירה שאנחנו משלמים עליה לא רחוק מאיתנו. לדעתי, זה קרה פעמיים."

אני:" איך היא הגיבה כאשר אמרת לה מה את זוכרת? "

האם: "בזעם מוחלט. יותר נכון בהתקף זעם. חשוב לציין כי כל השנים היא בקשה שאתגרש מאביה, ניסתה ליצור מחנות בבית וממש הענישה אותי כאשר לא הייתי לצידה כמו שרצתה. הרגשתי שמתנהל קרב בין בעלי ובינה על הקשר איתי, או יותר נכון, על השליטה בי...

מיליון פעמים שאלתי אותה איך עוברים הלאה מזה והיא מבקשת רק שאתגרש מאביה, עד אז היא לא תסלח לי. ברור שעם בעלי היא בכלל לא בקשר. מגיל חמש עשרה לערך היא מחבלת בחיים שלנו באופן אקטיבי. לועגת, מבקרת, מתעלמת, צועקת ומשפילה. המצב נוראי. אני באמת מרגישה שאני צריכה לבחור. אי אפשר יותר להמשיך כך."

2. הגזמת אירועים מהעבר

יב"ר עשויים להגדיל אירועים לעיתים מינוריים מהעבר שלהם, ולהפוך אותם לאירועים משמעותיים ושליליים. הגזמה זו משרתת את מטרת האשמת ההורים, כדי לגרום להם להרגיש אחראים לנזקים או לכישלונות החיים של הילדים.

עינת בת 32 גרושה ללא ילדים. מנתבת כעסים רבים לאימה. כעת עולה עניין האשמת האם במצבה המאתגר. האם מצטטת שיחה עם בתה.

ע :" למה את חושבת שאני גרושה? בגללי? הכול בגללך שהיית אלימה ולא נעימה אליי שנים"

אימא:" אני זוכרת שנתתי לך פעם אחת מכה בישבן. היית בת חמש בלתי נסבלת, עקשנית, ווכחנית. אני איבדתי את זה באחת בלילה. נתתי לך מכה בישבן את ואני נבהלנו. יותר לא הרמתי עליך יד מעולם בשום צורה ובשום זמן."

ע': "אז הנה את מודה שפגעת בי. מספיק פעם אחת לפגוע. לא צריך יותר מזה."

אימא: "אני מצטערת על האירוע הזה. הצטערתי מאוד גם אז. זה קורה במערכות יחסים. את לא מאבדת לפעמים את הסבלנות עם הקרובים לך?"

ע':" יופי, עכשיו את מסובבת את זה אליי. לא, אני לא מרביצה לאחרים, גם אם הם ממש מעצבנים אותי. אני לא כמוך."

הוויכוח נמשך עוד ועוד כאשר עינת דוחה כל טענה  מצד האם, דוחה כל בקשת פיוס. בעצם אין לוויכוח הזה מטרה חוץ מהאשמת האם.

3. עיוות תזמון אירועים

במנגנון זה, היב"ר לוקחים אירועים שקרו בעבר הרחוק ומספרים אותם שוב ושוב, אך בצורה כזו שמציגה אותם כאילו האירועים התרחשו לאחרונה, לעיתים אף תוך כדי הגזמה או עיוות העובדות. המטרה היא ליצור אצל ההורים תחושת אשמה מתמשכת ותחושת חוסר יציבות.

נניח שקרו מספר מקרים במהלך ילדותו של הצאצא, שבהם ההורה לא היה זמין בזמנים חשובים בשל עבודה או סיבות אחרות. העדפת אח אחר וטיפול מתמשך בו, או בהורים חולים שנזקקו לעזרה רבה. היב"ר יכול לספר מחדש את האירועים האלו מספר פעמים, בעוצמה רבה, עם רגשות סוערים, עד שלפעמים נדמה לי כמטפלת, שכל הדברים קרו בחודש האחרון. כל זה תוך ההדגשה השלילית המתמשכת שלהם על חייו. לפעמים יב"ר בן החמישים יכול לספר שלל אירועים קשים המשויכים להוריו בזעם נוראי, ורק כאשר אני שואלת, מתי הם קרו, מתברר שמדובר בלקט של אירועים בני ארבעים שנים שמסופרים באינטנסיביות עצומה, עד שנדמה שהכול קרה אתמול...

השפעה על ההורים קשה, הם חווים אשמה, בלבול וחוסר אונים, חשש שהם גרמו נזק מתמשך לילדיהם. הם מתחילים להטיל ספק ביכולות ההוריות שלהם וכמובן, מתחילים להרגיש צורך לפצות על ה"טעויות" שלהם בדרכים שונות, כולל ויתור על זמן, כסף או עצמאות.

4. הוצאת אירועים מהקשרם

באמצעות הוצאת אירועים מהקשרם, יב"ר יכולים לשנות את הנרטיב כך שההורים ייראו כאשמים או רעים. הצגת מידע סלקטיבית זו יכולה ליצור נרטיב שבו ההורה תמיד אשם, ללא קשר לנסיבות האמיתיות או לכוונותיו באותו הזמן.

השיחה הזו התנהלה איתי בקליניקה עם שוש בחורה בת 29.

שוש:" הוריי מטורפים, חולי נפש. לאבא שלי יש התפרצויות זעם, ציניות, השפלות ולפעמים אלימות וזעם מטורף בעיניים. אימא שלי היא סמרטוט. כנועה לו. פחדנית ומרצה אותו. כלפיי הוא היה תמיד קצר רוח ומתפוצץ בטירוף אם התנגדתי למה שקבע עבורי, גם בגילאי העשרה שלי (בוכה ונחנקת מדמעות כשהיא מדברת).

 היום הוא מכחיש הכול ומנסה להיות אבא טוב. אבל זה לא ילך איתי. אני לא שוכחת לו ולא סולחת לו. לא על הפחד, ההתפרצויות והשיגעון שלו לשלוט עליי. אני לא אתן לו נחת וכיף. אני עומדת להתחתן וממש חושבת לנתק את הקשר סופית איתם. לא מגיע להם להיות בחתונה שלי, לשמוח, להתהדר ולארח אנשים כאילו הכול היה נורמלי."

אני:" תספרי לי אך זה קרה? "

שוש:" הוא היה מדבר איתי ואם סתרתי את דבריו היה מתפוצץ עליי. פעם מרוב כעס הוא נתן אגרוף לשולחן ועשה סדק גדול בעץ."

אני: " רק מזה שאמרת לו, לא? אמרת לו לא אחד והוא השתגע?"

שוש:" בערך. תמיד הייתה שיחה מקדימה, הוא תמיד ניסה לשכנע אותי בנאומים ארוכים. אבל, אם לא הייתי משתכנעת, מה שלרוב קרה, היה מתחיל כעס עז לעלות".

אני:" אז אהבת לא להסכים איתו למרות מסע השכנועים שלו...האם אפשר לומר שגם את היית ילדה וכחנית? דעתנית? או עיקשת?"

שוש: (שקט, הלם ואז היא מגחכת) "אני דומה למישהו. בגלל זה הוא לא סבל אותי. יותר מדי דומים."

אני: "אז יש הקשר לדברים. הוא לא היה פתאום קם ומתפוצץ עלייך. הוא ניסה לדבר איתך ואולי היה קשה מאוד? לא שאני מצדיקה אותו חלילה, אבל יש לך גם חלק. אולי נהנית להרגיז אותו? אולי אהבת להתעמת איתו? מה את חושבת על זה היום מרחק של זמן?"

ברור שעצם השאלות שלי מרגיזות ומקוממות, ובכלל אסורות לפי כללי ה PC הלא כתובים. אני חייבת מיד להאמין לה, שהיא שיה תמימה ואביה מטורף ומשוגע ואימה סמרטוט לרגליו. המציאות היא שלרוב יש הקשר לקשר רע של ילדים צעירים והוריהם. ההקשר לא תמיד קשור לילדים, לפעמים הם באמת סובלים מהורים בעייתיים, אבל גם זו תובנה חשובה. היא עשויה לסלול את הדרך לקבלה והבנה של ההורים והתנהגותם. אני די מבינה שמי שרוצה לנתק את הקשר עם הוריו, לא בא לטיפול, הוא מנתק מגע. הבחורה הזו רוצה שיעזרו לה, אין צורך לפחד מלהתמודד על המציאות שהייתה בבית הוריה. היא זקוקה לפרספקטיבה מאזנת שאבדה בחילופי האשמות עם ההורים.

5. יצירת תחושת אשמה

יצירת תחושת אשמה כוללת, בעיקר רצון לגרום להורים להרגיש אחראים לבעיות או לחוסר האושר של ילדיהם הבוגרים. זה נעשה על ידי העלאת טעויות עבר או הזנחה לכאורה, אמיתית או מדומיינת, והאשמת ההורים בבעיות הנוכחיות בחיי היב"ר. למשל, אדם בוגר יכול לספר סיפור על אירוע שבו ההורה לא היה נוכח באירוע חשוב, מבלי להזכיר את הסיבה הלגיטימית לכך, כמו עבודה דחופה או מצב חירום.

"אני סבלתי מהזנחה של אמי. לא שמה לב למה צריך להביא לבית הספר, תמיד הלכתי עם בגדים לא יפים ולפעמים לא נקיים עד שהתחלתי בגיל שתיים עשרה לכבס לבד. בגיל שלוש עשרה כבר קניתי לי לבד הכול.  תמיד היה חסר לי ציוד. לא פעם באתי עם חולצה רגילה כאשר היה צריך לבוא עם חולצה לבנה. לא היו לי בגדי ספורט פעמים רבות. התביישתי מאוד וכולם צחקו עלי."

"זה קרה הרבה?"

"כן."

"האם אביך דאג לך בעניין הזה כאשר אימא פספסה?"

"לא, אבא שלי לא היה בכלל בבית, אימא שלי עבדה כאחות חדר ניתוח וטיפלה בנו. סבתא עזרה לה."

"אני מבינה. תקופה קשה ומורכבת בבית"

"כן, זה היה עוד טוב. כשהוריי התגרשו היה הרבה יותר גרוע."

"יכול להיות שאימא לא הזניחה אותך במכוון, אלא הייתה עמוסה עד שלא ראתה בעיניים...?"

"אולי. זה לא משנה. אותי היא לא ספרה. היה לא אכפת רק מאבא שבגד בה ולא ממני."

"רצית שהם יתגרשו?"

"כן, הרבה זמן והיא לא התגרשה מאבא. לא הבנית את זה וכעסתי עליה. אז ועכשיו גם."

"אז אני מבינה. מה קורה כיום?"

"אני לא מדבר איתה כמעט, לא יכול לסבול אותה ואת המסכנות שלה."

"אז אתה כועס על הציוד החסר ועל כך שלא התגרשה בזמן, ושלא בחרה להיות נאמנה לך. אני מבינה. באמת תקופה כואבת. חלפו שנם רבות, בטח עשרים שנים או יותר, למה קשה לך לסלוח לאימא? מה צריך לקרות היום כדי שתסלח לה? "

לפעמים אנשים לא מרפים מהכעס והעויינות. לפעמים הם רוצים גם להעניש ולא לתת לזמנים טובים שיגיעו.

6. יצירת תחושת תלות 

יצירת תחושת תלות היא טכניקה שבה היב"ר גורם להורים להרגיש שהם חייבים לעזור להם בכל מצב, גם אם זה פוגע בהורים המבוגרים עצמם. זה נעשה על ידי הצגת עצמם כחלשים, זקוקים או כבלתי מסוגלים להתמודד עם בעיותיהם. יב"ר יכול להתקשר להורה בכל פעם שיש לו בעיה, אפילו הקטנה ביותר, ולדרוש עזרה. התנהגות שמעמיסה מאוד על ההורים וגורמת להם להרגיש אחראים לחיי היב"ר.לעיתים זה גורר אפליה של ילדים אחרים שמתפקדים לחלוטין. הזדקקות היתר, מתחילה בקטן ואולי אפילו בהתחלה גורמת נחת ושמחה להורה המבוגר, אך היא הופכת במהרה למסחטת כוחות ומשאבים. בעיקר היא מייצרת קנאה ותחרות רעה עם אחאים אחרים מלווה באווירה רעילה במשפחה.

7. זלזול וחוסר הערכה

לא פעם כאשר מנסים ההורים להכניס לפרופורציות את הכישלונות שלהם מול ההצלחות והנתינות הם נתקלים בתגובות בוז ובחוסר הערכה.

אב בן שישים המספר על יחסיו עם בת הזקונים שלו.

"היא מגיעה הבייתה חמוצה ועקומה. תמיד עם פנים נפולות. כאילו הכול רע. לפעמים אני שומע אותה מדברת בטלפון עם אחרים והיא נשמעת שמחה, ורגילה. מהרגע שהיא דורכת בבית היא מצוברחת. אם אני או אשתי(לא האם של הבת) מנסים לשאול מה נשמע ומה קורה מגיעות תגובות קשות. פעמים רבות אנחנו מדברים על הטענות שלה שחלקן קשורות לתקופת הגירושין מאימה. אין לי מה לעשות עם זה. עברו הרבה שנים אני מאושר עם זוגתי והיא ממש מסורה לבתי. לאחרונה המצב נהיה בלתי נסבל עד שאשתי יוצאת מהבית כל פעם שבתי באה."

"מה עיקר הטענות שלה?"

"שנטשתי אותה, שדאגתי לעצמי בלבד, שהתגרשתי גם ממנה ולא רק מאימא שלה...זה כמובן לא מדויק ולאף אחד משאר הילדים אין טענות כאלה. היא טוענת ששאר אחיה, הם צבועים ושקרנים ומאוחרי הגב מדברים עליי רע. כאשר אני אומר לה שבעת ש"נטשתי" אותה ראשית  עבדתי קשה מאוד לפרנס אותם ולשלם מזונות כבדים. באתי שלוש פעמים בשבוע לקחת אותה אליי, הסעתי אותה לצבא על בסיס קבוע הלוך וחזור, מימנתי לה לימודים אקדמיים, נסיעה לחו"ל אחרי הצבא, מכונית, עזרה לדירה... היא אמרה לי בלי להתבלבל: זה כסף אבא, ואין לי צורך בכסף. זה לחלוטין לא חשוב לי. אתה, את עצמך לא נתת. משפט מצמית. כסף יש לך אז קל לך לתת...זה ממש צרב לי.

נסעתי איתה שלושה שבועות לארה"ב בקיץ שבין י"א לי"ב. לא עשיתי את זה עם אף אחד מהילדים האחרים... והיא אומרת על זה שאני טסתי איתה כי רציתי בעצמי להיות בארה"ב בטיול מחוף לחוף. פינקתי אותה במכונית חדשה לקראת היציאה שלה מהבית. היא אמרה לאח שלה, אבא קנה את המכונית דרך החברה שלו, זה בכלל לא שלי. וחוצמזה זה נועד לחסוך לו הוצאות של תיקונים..."

8. השלכה

השלכה היא מנגנון הגנה שבו המתעלל מייחס את רגשותיו או התנהגויותיו הבלתי מקובלים לאדם אחר. יב"ר שמתנהג בצורה תוקפנית או בלתי מכבדת מול הוריו, מאשים אותם שהם כאלה ומתעלם מהתנהגותו שלו. הוא טוען נגדם כי הם זלזלו בכל רצונותיו, לא התחשבו בו מעולם, תמיד השוו אותו לאחרים, תוך כדי זה שהוא מזלזל בהם, צועק עליהם, ומדבר בצורה בוטה. לו מותר, להם אסור.

9. נקמה

לא פעם ילדים שהרגישו במהלך חייהם נטושים, מופלים, ומקופחים, ממש נודרים נדר מודע כי בעת שיגדלו, לא יתנו להורים להנות ממשפחה גדולה, נכדים, שמחות וחגיגות בהרכב מלא. זה מתחיל עם הגעה לכל אירוע עם פרצוף חמוץ ועד לעורר ממש סקנדלים ופיצוצים בחופשות משפחתיות, חתונות או יצירת נתק מוחלט. עם התבגרות הורים והיחלשותם, יש כאלה שגם אומרים בפה מלא שהם לא יתנו להורים רגע של תענוג משפחתי מלא, בגלל סוג ההורים שהם היו. בפעמים רבות, גם נתק מילדים רעילים לא תמיד עוזר, שכן נוכחותם חסרה ומהדהדת, עם כאב לב להורים.

לסיכום,

הבנת מנגנוני המניפולציה הרגשית שמפעילים ילדים בוגרים כלפי הוריהם היא חיונית לזיהוי התנהגות זו ולמניעתה. סילוף המידע, השלכה, יצירת תחושת תלות והפחתת הערך של ההורים, נקמנות וזלזול, הם כולם מניפולציות שמטרתן לגרום להורים לחוות תחושות אשמה, בלבול וחוסר אונים.

מאחורי כל אלה עומד לא פעם המניע של הרצון להשתלט על ההורים. גם בגיל צעיר כפי שעלה מעדויות של ילדים שלקחו צד בנישואי הוריהם, והרגישו אח"כ נבגדים. גם בזקנה כאשר ההורה המבוגר ממש זקוק לעזרתם בתפקוד יום יומי, והיצר לשלוט מתעורר.

ילדים בוגרים ולא רק יב"ר, עשויים לרצות לשלוט בהוריהם כדי להבטיח לעצמם יתרונות כלכליים, רגשיים או אחרים. שליטה זו מתבצעת באמצעות מגוון טכניקות מניפולטיביות.

רצון לשליטה בהורים

זו הקטגוריה השנייה של יב"ר שאיננה קשורה בהכרח להיסטוריה המשפחתית גרועה, אלא לצרכים בהווה של שליטה מול ההורה המתבגר והמזדקן. לפעמים היא צורך של היב"ר מתוך עולמו הרגשי או האישיות שלו.

1. מנגנוני שליטה בהורים

א. שליטה כלכלית

שליטה כלכלית כוללת ניסיונות לשלוט בהוצאות ההורים, הכנסותיהם או רכושם. ילדים בוגרים עשויים לכפות על ההורים להעביר להם כסף, לשנות את צוואתם, או להעביר נכסים לבעלותם. נושא רגיש וכאוב בהרבה משפחות בהם ההורים המבוגרים לא מוכנים לחלק את כספם בעודם בחיים. תחום רגיש ביותר בחיי המשפחה, שעשוי לגרום להצפת כעסים רבים, מרירות, יחסים מאולצים, ציפייה שההורים כבר ימותו ותוקפנות כלפי ההורים לרבות איומים בנתק.

הפעם הראשונה שנתקלתי במצב כזה, היה עם אדם מבוגר בן שמונים ושש, שבא להתייעץ לפני שהוא משנה את הצוואה. זו צוואה שהכין יחד עם אשתו השנייה שנפטרה. הצוואה לא כללה את הבת מנישואיו הראשונים, שקיבלה את מלוא חלקה בירושת האב בעת שנפרד מאמה. לאיש הזה עוד שתי בנות מנישואיו השניים, שהן אמורות להיות מוטבות הצוואה שלו ושל אימן.

בבכי הוא סיפר, כי אינו עומד בלחצים שמפעילה עליו הבת הבכורה. היא ומשפחתה לא באים כלל, תוך שהיא מסבירה לילדיה -נכדיו, שסבא מנשל אותם מירושה שמגיעה להם. בשיחה איתי הסכימה הבת שקיבלה מהאב את כל חלקה הנכבד לפני שלושים שנים, בעת שהתגרש מאימה. אבל, לטענתה מגיע לה חלק גם מהכספים שהוא צבר בעת חייו עם אשתו השנייה. האב הסביר ואמר שבגלל שהוא נתן לה אז את מלוא חלקו בנישואיו הראשונים, הוא נסמך יותר מעשור על פרנסתה של אשתו השנייה. כל זה מוסבר בצוואה וכיצד נעשו החשבונות. לבת זה לא שינה דבר, היא עמדה בדברה, שאם אביה לא יוריש לה שליש נוסף מחלקו, היא לא תראה אותו לעולם והוא לא יראה את נכדיו האהובים. הסוף? הוא שינה את הצוואה לטובתה.

ב. שליטה רגשית

1. שליטה רגשית כוללת שימוש ברגשות אשמה, פחד או חוסר ביטחון כדי לגרום להורים לפעול בהתאם לרצונות הילדים. זה יכול לכלול איומים לעזוב את הבית או לנתק קשר עם ההורים אם הם לא ימלאו אחר הדרישות.

במקרה אחר בן בוגר כעס על הוריו שאינם עוזרים לו מספיק בגידול ילדיו בהשוואה לשתי אחיותיו. הוא בא הבייתה התפרץ על ההורים שנושקים לגיל שמונים, יצר מריבה זועמת, בה הטיח טענות חד צדדיות, והלך. ההורים נבהלו מהכעס שמעולם לא היה קודם לכן בעוצמה כזו, ניסו להראות את האירועים הרבים בהם הם טיפלו קבוע בבנותיו של הבן. אך ללא הועיל. רק כאשר ההורים ביטלו הבטחה לעזור לאחותו ולהפלות אותו לטובה, נרגעו מעט הרוחות, אך לא הכעס והסערה.

2. הסתה של הורה אחד נגד השני

הסתה היא מנגנון שבו הילד הבוגר מנסה ליצור נתק או עוינות בין ההורים כדי להחליש את הקשר ביניהם ולחזק את השפעתו. זה יכול להיעשות באמצעות השמצות, סילוף עובדות או יצירת אי הבנות.

"אבא הבטיח לי שיתמוך בעסק שלי", בישרה הבת לאימה. זאת לאחר שההורים החליטו לא לתמוך בעסקים הכושלים של הבת. האם שאלה את האב, שניהם בני שבעים, מה קרה ולמה הוא מחליט לבדו, מפר את מה שהחליטו ועוד. ורק לאחר יומיים של מריבה, הסתבר שהאב הבטיח לבת שהוא ילך איתה לבחון קרקע להשקעה ולא התחייב לעוד עזרה כספית, כפי שהיא הציגה זאת לפני האם.

"למה את בכלל נשואה לה/לו?" זו שאלה נפוצה של יב"ר, כמעט בכל גיל.

"את הבאת את הכסף לנישואין האלה, למה אבא מגביל אותך בכלל?"

"אתה סמרטוט של אימא...", "מה את/ה מוצא בה/בו?"

"שכחת איך הוא היה מתנהג אלייך? אלינו?"

א. השמצות

השמצות כוללות הפצת שקרים או חצאי אמתות על הורה אחד בפני השני כדי לעורר ספקות וחוסר אמון. היב"ר עשוי לספר לאחד ההורים שהשני מדבר מאחוריהם או עושה דברים נגדם.

באותה קטגוריה, "אבא הבטיח לי 300 אלף ₪, והוא ייתן לי לא כמוך שלא נותנת כלום.", "שמעתי מה שהיא אמרה לסבתא בטלפון עלייך", "אי אפשר לדבר איתו , הוא תמיד תוקפני ולא נעים". "שמעתי את אימא אומרת שהיא תכניס אותך למוסד, אז כדאי שתתן לי ייפוי כוח מתמשך..."

ב. סילוף עובדות

סילוף עובדות כולל שינוי העובדות של אירועים או התנהגויות כך שהם מוצגים בצורה שלילית. לדוגמה, היב"ר עשוי להציג פעולה חיובית של הורה אחד כאילו היא נועדה לפגוע בהורה השני.

זוג מבוגר אמיד, שהבעל הוא דמות דומיננטית ומסוכסך עם אחת הבנות. היא בשיחה עם האם אמרה: "ראיתי את אבא מדבר עם המתווך היום, בכוונה נכנסתי למשרד, הוא השתתק והשיחה כאילו עברה לנושא סתמי. תזהרי אימא, בטח הוא מתכנן למכור נכסים ללא ידיעתך. כדאי שתהיי ערה." כמובן שפרצה מריבה בין ההורים, כי הבעל לא יידע את אשתו שהוא פונה למתווך. בסוף הסתבר שהאב שקל לרכוש דירת נופש בקפריסין, ורצה לקבל מידע ראשוני.

ג. יצירת אי הבנות

יצירת אי הבנות כוללת הצגת מידע חלקי או מסולף לכל אחד מההורים, כך שהם לא מבינים את הכוונות או המעשים של השני בצורה נכונה. זה יכול לגרום לעימותים מיותרים ולהגברת תחושת הניכור בין ההורים.

"היום ראיתי את אבא והמטפלת במקרה בקופת חולים. הוא נשען עליה עוד מעט היה בולע אותה. למה היא הולכת איתו, בכלל?" הסתבר כי האם לא הרגישה בטוב והאב נכה ברגל אחת נהג לקופת חולים ונכנס עם המטפלת להביא תרופות לאשתו ולו". כמובן שהדיווח גרם לעימות וצער.

לסיכום,

זיהוי מנגנוני השליטה והמניפולציות מאפשרות הבנה של המתרחש עם ההורים ובמשפחה כולה. הטיפול יכול לסייע במניעת הנזקים הפסיכולוגיים והרגשיים נוצרים במצבים כאלה. וכן להשיג מערכות יחסים משפחתיות בריאות ומכבדות יותר.

ברור כי גם להורים ולהיסטוריה המשפחתית, יש מקום נרחב בהבנת המתרחש, אך לא רק. צריך לקחת בחשבון דינמיקות בוגרות ובראשן אישיותו של הצאצא.